איבון התיישבה על שפת האבן. החמסין החל לתת אותותיו - כרגיל
ביום זה של השנה, והיא הוציאה מטפחת ובקבוק מים קטן מתיקה,
הרטיבה את המטפחת וניגבה את פניה. אחר כך שפכה את תכולת הבקבוק
על המצבה של הבן שלה, סמ"ר שלום (צ'רלי) אזולאי, כפי שעשתה מדי
שנה בשמונה עשרה השנים האחרונות.
בית הקברות היה דומם, השעה הייתה 8:30 בבוקר, בקרוב ינהרו לכאן
המוני אנשים לטקס הזיכרון הממלכתי. היא הביטה סביבה, קברים
דוממים, זהים, הקיפו אותה, עד לגבול שדה הראיה שלה. היא החלה
מתייפחת בשקט "איבני, איבני, איך הלכת ממני.....".

"אמא, בואי תעברי לצל" היא הרימה את עיניה, זה היה בנה השני
במספר, כעת הבכור בלית ברירה. סביבה ראתה קבוצות גדולות של
אנשים מתגודדות בחלקים שונים של בית הקברות - הטקס יתחיל בעוד
שעה קלה. "איפה רוויטל?"
"רוויטל כאן," הוא ענה וניגש לקרוא לה.
"שלום סבתא, מה שלומך?", רוויטל הייתה הבת של שלום, כעת בת 22,
דומה לו שתי טיפות מים. "יהיה טוב, בינתי, יהיה טוב, בואי נשקי
את אבא". רוויטל שנאה שסבתה הייתה מבקשת ממנה לנשק את האבן
הגסה הזו ולהעמיד פנים שהיא מנשקת את אבא שלה, אבל זה לא היה
הזמן והמקום לדון בשאלות הגוף והנפש והנצח, והיא ניגשה במורת
רוח לנשק את האבן.
מאחוריהן השתרכו כל קרוביו ומכריו אל כיוון הקבר בצפיפות
האיומה שרק גדלה מדי שנה. אנשים שונים, את חלקם רוויטל בכלל לא
הכירה, ניגשו לנשק ולנחם, וסבתה, כבר משופשפת בהלכות האבלות,
החליפה עם כל אחד מהם כמה מילים מלוות באנחות של יגון עמוק.
לפתע השתררה דממה בבית הקברות שהיה עד כה סואן ורוחש - הצפירה
החלה.
רוויטל הביטה בסובבים אותה מבעד למשקפי השמש: סבתה שכבר לא
יכלה לעמוד ולכן המשיכה לשבת ולהתייפח, דודיה - האחים של אביה
- כאילו יצאו כולם ממכונת שכפול, עמדו כולם דוממים בארשת פנים
חתומה, אמה, שתמיד הביטה לאיזו נקודה באופק הרחק, ורק מבט
מדוקדק בפניה יכול היה לגלות את תחילתן של הדמעות הנקוות
בזוויות עיניה. עיניה של דודתה, אחות-אמה, היו שטופות דמעות
והיא נתמכה על ידי בנה הבכור. כל הדודים, הדודות, בני הדודים,
הגיסים, החברים, כולם עמדו שם ניצבים ודוממים כאילו הכבוד הכי
גדול שיכלו לחלוק לו היה לשתוק בצפירה.
רוויטל השתדלה להעסיק את עצמה בצפייה בכל האנשים האלה, כי ידעה
שאם לא תעשה זאת, והנה הן כבר מגיעות, יחלו לבצבץ הדמעות. היא
נעלה את הלסת שלה הכי חזק שיכלה ומלמלה לעצמה בלב "רק לא
לבכות, רק לא לבכות.....".
אבא שלה, כך אומרים, היה איש משכמו ומעלה. הוא היה איש המפתח:
סביבו התאחדה המשפחה, סביבו התאחדו החבר'ה, אליו פנו בעת צרה
ואתו היו חוגגים. היא ראתה וקראה מספיק סיפורים על חללי צה"ל
ומתים בכלל כדי לדעת שאלה הם התיאורים הסטנדרטיים הניתנים לכל
אחד. הם הרי כבר מתו, מה הטעם לדבר סרה? אבל היא הרגישה, לא,
היא ידעה, שהוא באמת היה כזה. היא ידעה שאם היה לצדה עכשיו הם
היו יכולים לבוז ביחד לכל הטקסים המזויפים האלה ולהחליף מבטים
זועמים כשהחזן הצבאי יגיע לשורה "חרפו נשמתם על קדושת השם".
אבא שלי לא מת בשביל שום שם, היא חשבה, הוא מת כי הרגו אותו,
ואין לזה שום צידוק ושום נסיבות מקלות. כמה שהיא רצתה באותו
רגע פשוט להסתובב וללכת לצל להדליק סיגריה. כבר מהסיגריה
הראשונה שעישנה היא לא הסתירה את זה מאף אחד, לא מאמא לא מסבא
או סבתא, היא עמדה מאחורי המעשים שלה, והיא תהתה עכשיו אם היה
לה אומץ לעשן מול אבא שלה. נכון שהוא עישן, אבל הוא בטח לא היה
רוצה שתתחיל לעשן בגיל כל כך צעיר.
עכשיו הגיע תור התפילות: הקדיש ותפילת החזן הצבאי. רוויטל חשקה
שיניה, אוטוטו זה נגמר חשבה, אוטוטו....
היא שוב נתנה דרור למחשבותיה, אחרי שהביטה ארוכות באמא שלה.
בינה לבין עצמה לפעמים הייתה מכנה אותה "אייס וומן" בצחוק. אמא
שלה הייתה אישה קשוחה, בניגוד גמור לרוויטל שהייתה מתחילה
לבכות מכל שטות הכי קטנה. מפיסות סיפורים שונות ששמעה (עדיין
לא אזרה את האומץ לשבת ברצינות ולשמוע את הכל) הבינה שאמה לקחה
את המוות של אביה מאוד קשה ובמשך יותר משנה היא הייתה משהו בין
אדם חי לאדם מת, צל מהלך כזה. באותו הזמן סבה וסבתה של רוויטל,
הורי אמה, טיפלו בה כל יום משעת סיום היום בגן ועד הערב.
רוויטל שיערה שאחרי התרסקות כל כך קשה קשיחות היא דבר די מתבקש
כדי להמשיך ולשרוד את החיים האלה, אבל היא עדיין ידעה שמתחת
למעטה הזה אמא שלה לא קשוחה באמת.
טלפון נייד צלצל פתאום, ואחד האחים של שלום פרש לצד כדי לשוחח;
אנשי הצד של אמא של רוויטל במשפחה החליפו ביניהם מבטים זועמים
ומוכיחים. איבון גם היא הביטה בו במבט נוזף אבל הוא התחמק
ממבטה.
רוויטל נזכרה איך כשהייתה קטנה בילתה זמן רב עם הדוד הזה, עם
המשפחה הזו בכלל, וכמה זרים הם עכשיו. אמה וסבתה, מאז שהיא
זוכרת את עצמה, דיברו בגנותם. כשהתבגרה חשבה שהן בעצם ניסו
להרעיל אותה נגדם כל הזמן הזה ושמחה שאפילו בתור ילדה לא נפלה
בפח הזה. אבל לא הייתה להן חלילה כוונה רעה, הן בסך הכל ניסו
להגן עליה, ובסופו של דבר גם התברר שהן צדקו כי ברגע שהיא
הפסיקה להתקשר אליהם ולנסוע אליהם באוטובוסים לבדה (כשעוד
הייתה בבית ספר יסודי), היא גילתה שבעצם זו היא שהחזיקה את
הקשר שהיה ביניהם, וללא היוזמה שלה נותק הקשר לחלוטין.
תפילת החזן הצבאי הסתיימה והחלו הנאומים של "אנשי הכבוד" עם
הנחת זרי הפרחים.
רוויטל עצמה עיניים, עוד מעט זה נגמר. היא חשבה על גילי אותו
תראה בערב והיה לה כיווץ קטן של אושר בלב. נכון שהיא רואה אותו
מעט אבל זה רק הופך כל פגישה למיוחדת ואינטנסיבית יותר והיא
משתדלת להתענג על כל רגע שיש להם יחד. כדי להכאיב לעצמה קצת,
כמו שהיא אוהבת מדי פעם בפעם, תהתה שוב האם יש סיכוי שיעזוב את
אשתו בשבילה. היא ניסתה לחשוב בראש צלול ואובייקטיבי ככל
האפשר, והתשובה שעלתה הייתה כרגיל "לא". היא מיד עברה נושא
במחשבותיה, כי ידעה שאם תתעמק בתשובה הזו זה עלול חס וחלילה
להעיד על כך שהיא צריכה לעשות משהו בקשר לקשר הזה ולא היו לה
לא כוח נפשי ולא רצון. היא הייתה זקוקה לו עכשיו, הוא נתן לה
את מה שהייתה צריכה והיא לא הייתה מסוגלת לוותר על זה, על המעט
שהצליחה להשיג.
זהו. תם הטקס. עכשיו הגיע החלק שהיא הכי אהבה, כולם פורשים לצד
ומתעדכנים זה בחייו של זה. אלה היו הפעמיים בשנה שבהם ראתה את
המשפחה של אביה, ולמרות הכל זה היה משמעותי עבורה, למרות שלא
הייתה מודה בזה בקול רם בחיים. היא כל פעם קיוותה מחדש לראות
את האהבה אליה או אל אבא שלה בעיניהם, תמיד הרגישה שהיא הכוכבת
האמיתית של היום הזה ולכן כל תשומת הלב צריכה להיות ממוקדת בה.
אחד הדודים שלה ניגש אליה לומר שלום, הם התחבקו והתנשקו
ברפרוף.
"נו אז מה את עושה עכשיו?"
היא הדליקה סיגריה, "אני לומדת לתואר ראשון בקרימינולוגיה"
"יפה, יפה, איזו שנה?"
"ראשונה"
"יופי, שיהיה בהצלחה"
"תודה".
וזהו. לא היה שום המשך, שום אהבה אדירה, שום געגועים שום עניין
אמיתי במה שקורה אתה. היא לא באמת התאכזבה כי היא לא ציפתה
ליותר מזה, אבל תמיד הייתה איזו תקווה קטנה בלב שהפעם דברים
יהיו שונים. הטלפון הנייד שלה צלצל.
"הי בובון"
"הי מתוק, מה העניינים?"
"בסדר גמור, איך את? איך עבר הטקס? את עוד שם?"
"כן אני עוד שם, עכשיו זה הסוף. אמרתי לך זה סתם, כמה נשיקות
כמה תפילות מטומטמות והביתה, נו ביג דיל"
"כן, אבל בכל זאת דאגתי לך, זה בטח יום קצת קשה בשבילך"
"לא, ממש לא, בדיוק כמו כל יום. אני לא נזכרת באבא שלי לפי
תאריכים ממלכתיים"; זה היה המשפט הקבוע שלה. מרוב שהוא היה
אוטומטי היא אפילו לא ידעה מתי הגתה אותו לראשונה וממש לא טרחה
לבדוק אם הוא נכון או אקטואלי. בכל מה שקשור לאביה היו לה
תשובות מן המוכן לכל הערה או שאלה ולא היה אפשר להתקיל אותה.
אם מישהו חלילה היה מנסה להגיע עמוק יותר היא הייתה מייד
מתייחסת לכל העניין בהומור ועוברת נושא. חומה זו לא מילה.
"טוב, אני רואה אותך הערב?"
"נראה לי שכן, אמרת שתבוא, לא?"
"מה קורה עם אמא שלך?"
"אני אדאג שלא תהיה בבית"
"טלטל לא נעים לי, ועוד ביום כזה...."
"גילגיל אין לך מה לדאוג, אני יודעת מה בסדר ומה לא, אני אארגן
את העניינים. מתי אתה רוצה לבוא?"
"אני מקווה שאוכל להגיע אחה"צ בסביבות חמש"
"אחלה, אז אראה אותך אז"
"טלטל"
"מה?"
"אני אוהב אותך"
"גם אני".
הוא דאג לה הרבה יותר ממה שהיה צריך והיא אהבה את זה. הוא דאג
גם למה שעל פניו לא נראה סיבה לדאגה, אבל הוא הבין דברים
לפניה. כבר אז הוא הבין עם מה היא עתידה להתמודד בהמשך.

היא הביטה מרחוק על אמא שלה ודודה שלה. הן עמדו ושוחחו עם אחת
הגיסות של אבא שלה. היא התקרבה אליהן בחיוך - השיחה אתו עשתה
לה טוב. "מה העניינים חמודה?" שאלה הגיסה. "בסדר גמור, איך
את?". וכך המשיכה שוב שיחה של מה את עושה עכשיו וכו'. רוויטל
תמיד תהתה מתי תגיע לגיל שבו היא תצטרך לשאול אנשים אחרים מה
קורה איתם ולא רק לענות על שאלות. בכל הנוגע להלכות משפחה
וחברה תמיד הרגישה כמו ילדה קטנה. איריס, אמא שלה, שלחה יד
מהוססת אל כתפה של רוויטל, אך משנגעה בה והרגישה את הקשיחות
החזירה אותה מיד. רוויטל תמיד העדיפה להתרחק מאמה לכל אורך
הטקס ו"החלקים העצובים". בשיחות שאחרי היא התקרבה אליה בשמחה,
אבל היא לא הייתה מעוניינת בשום אקט של נחמה כי לא היה על מה
לנחם אותה; היא גדלה בלי אבא ולכן לא באמת ידעה מה היא מפסידה
וכך לא הפסידה כלום בעצם. זו הייתה הלוגיקה שלה.
היא עברה בין עוד כמה קרובי משפחה לכמה שיחות חולין עד שהתחילה
להשתעמם. היא תרה בעיניה אחרי אמה והן סימנו זו לזו שהכיוון
הוא תזוזה.
תם הטקס הבלתי פורמלי של יום הזיכרון.

הם השתרכו בקבוצות לכיוון היציאה, כשהתקרבו אל השער רוויטל
החישה את צעדיה כדי להימנע מהבקשה הקבועה שתיטול את ידיה לפני
היציאה. כמה אמונות תפלות....
ביציאה עצרה רגע לשוחח עם עוד גיסה של אביה. היא ובעלה גרים
בקיבוץ ותמיד מפצירים בה לבוא לבקר אותם, והיא אפילו עשתה את
זה פעם אחת, לפני שנה בערך. עכשיו שוב שאלה מתי תבוא לבקר.
"בקרוב אני מקווה"
"יש לך את הטלפון שלנו?"
"כן, הוא רשום אצלי"
"יופי, אז באמת תבואי, מאוד נשמח לארח אותך"
"כן, אני מאוד רוצה, כשתגמר תקופת המבחנים"
"בסדר חמודה, תהיי בקשר" עוד משפט קבוע של יום הזיכרון. כמה
תת-טקסים חבויים היו ביום הזה.
"בסדר, נדבר".

כשנכנסו לאוטו היא לא הצליחה לשלוט בעצמה וברחה לה דמעה אחת.
היא הידקה את משקפי השמש והביטה מחוץ לחלון.
"הכל בסדר רוויטלי?" שאלה אמה.
"בסדר גמור, אני כבר מתה להגיע הביתה" היא ענתה והפעילה את
הרדיו.