המלחמה בפתח,  כך לפחות לפי אמצעי התקשורת השונים,  אשר עושים
את מלאכתם אמונה ביצירת אווירת רגע לפני סוף העולם. אני,
כפחדנית מצויה,  נקטתי באמצעי הגנה מוכר וידוע = הכחשה.  
כל העולם בלחץ,  ידיעות על ראשי טיל ביולוגי או כימי, גיוס
המוני בארה"ב, פריסת כוחות,  ויכוחים עם ארצות אירופה אשר
מתנגדות להליך התקיפה .  
בארץ, הדרכת הציבור בהתגוננות אזרחית במקרה של התקפה ושיגור
טילים אלינו,  חיסון נגד אבעבועות שחורות, ארגון והדרכת צוותים
רפואיים,  איטום מקלטים,  התנפלות על סלוטייפ, ניילונים,
פנסים, שימורים, מים מינרלים..........
ארצות הברית מן הסתם איתנה בדעתה לתקוף את  עירק,  באשליה שבכך
תמגר את הטרור בעולם,  ואנחנו,  כמו אז,  נגררים למלחמה.
באווירה שכזו,  אינני יכולה שלא להיזכר במלחמת המפרץ.  כמו
היום,  גם אז,  כמעט עד לפרוץ המלחמה חייתי בהכחשה טוטאלית
והתעלמות מכוונת מהנושא.   אותם ימים, חמותי הייתה בביתי, חולה
מאוד,  בשלבים האחרונים של מחלת הסרטן שפשתה בה,  והיה לי
תירוץ של" "אין לי זמן"  לחשוב על המלחמה העומדת לפרוץ. יותר
מהכאבים והפחד מפני המוות, פחדה חמותי מהמלחמה,  ומ....מסיכת
המגן.  לא רק היא חששה מהמלחמה,  גם בני שהיה ילד קט, " אימא,
אני פוחד מהמסכה,  איך אנשום?" הוא היה משוכנע שאם ילבש את
המסכה,  ייחנק  בה - העובדה שהוא חולה אסטמה, רק תרמה להגברת
חרדתו.
כיומיים לפני פרוץ המלחמה,  נפטרה חמותי,  בעלי ישב שבעה בבית
הוריו, וכשפרצה מלחמת המפרץ,  מצאתי את עצמי לבד עם הילד,
בהיסטריה גמורה.
באזעקה הראשונה שהודיעה על שיגור טיל לעברינו,  הסתגרנו בחדר
ואטמתי אותו כמיטב יכולתי,  עניין לבישת המסכה, דווקא עבר
בשלום,  אפילו לא היה קוצר נשימה, אחרי 2-3 טילים, נכנסנו
לשגרה,  ההיסטריה פחתה, אבל,  אז, בסיום ה"שבעה",  חזר בעלי
הביתה,  והכול התחיל מההתחלה.  הנ"ל,  בלי להתבלבל כלל, לא
התייחס לאזעקות,  ניהל את חייו כאילו כלום לא קורה, ולא פעם
נמצא בחוץ כשהייתה אזעקה.- טען שהוא מאמין בגורל.  
ערב אחד,  בהיותו מחוץ לבית,  נשמעה אזעקה,  ובעקבותיה הוראה
באמצעי התקשורת,  להיכנס לחדרים האטומים או למקלטים. בשלב  זה
של המלחמה,  כבר לא ישבנו בחדר האטום, אלא במקלט המסודר של
הבניין.  כל הדיירים הגיעו למקלט,  ומי לא בא?????  בעלי היקר
כמובן.  כבן מסור,  הלך לבית הכנסת להגיד קדיש על אימו, ומשם
קפץ לקנות משהו. התעכבנו ככל יכולתנו וכשראינו שהוא לא מגיע,
סגרנו את דלת המקלט.  חסרת מנוחה ואכולת דאגה לגורלו שם בחוץ,
ישבתי עם שכני במקלט האטום,  ומחשבות סיוטיות רדפו אותי בזו
אחר זו.
צפירת הרגעה נשמעה,  יצאנו מהמקלט ופרשנו איש איש לביתו. לא
עברו חמש דקות, ובעלי הגיע הביתה,  חיוור כמו סיד- הטיל נפל לא
רחוק מהמקום בו היה במכוניתו,  "כל הכביש רעד,  הייתה לי הרגשה
שעוד רגע תפער האדמה את פיה ותבלע אותי" כך אמר כשהוא מנסה
להסדיר את נשימתו.  תחושותיי נעו בין אנחת רווחה על ששב הביתה
בשלום,  לבין כעס על התנהגותו חסרת האחריות בשהייה מחוץ לביית
וללא מסכה בעת אזעקת אמת,  שלא לדבר על הדאגה והלחץ המיותר
שנגרמו לנו.  עוד אני מהססת בתגובתי,  הוא אסף אותנו אליו
בחיבוק ואמר:  "יקרים שלי, מהיום,  אני איתכם,  לא אעשה שטות
כזאת שוב.  כשהייתי בחוץ, במכונית שטולטלה עקב ההדף, חלפו חיי
לנגד עיני.  אינני רוצה לאבד אתכם יקירי".
שוב מלחמה בפתח,  אני שוב בחרדה,  הילד שהיה קטן,  גויס לפני
שלושה שבועות לצבא,  ובעלי,  אני מקווה שיזכור את הבטחתו מאז.