בוקר. יוצא אל המכונית. סוגר אחריו את דלת הכניסה ולוקח נשימה
עמוקה -  אויר הבוקר הצלול חודר לגופו, הראות מתמלאות בהתרגשות
הבוקר, מפיחות חיים בגוף המתעורר. נכנס למכונית, מניע. לחיצה
על דוושה והמכונה פולטת אנחה של התעוררות. גם למכוניות קשה
לקום בבוקר.

דרך חדשה, ככה זה בבוקר הזה. יוצא לדרך חדשה בחייו, תחושה
מוזרה של בהירות אופפת את הבוקר המיוחד הזה, כאילו שנת הלילה
גרמה למשהו להתבהר בראשו, הכל היה ברור כשמש, מובן. ניסה לתאר
לעצמו במחשבותיו את המקומות בהם טעה, איפה נתן לעצמו ליפול
למערבולות רגשיות ולהסחף לתוכן ללא כל יכולת להושיע את עצמו -
לנשום קצת מהאויר המטהר.

הנוף סביבו מתחלף. אנשים של בוקר תמיד אחרים מאנשים של יום.
תמיד האמין בכוחו המחדש של הבוקר, בבוקר הרגיש אמיתי, חף מכל
לכלוך אנושי יומיומי. הקדיש את הדקות הראשונות למחשבות אמיתיות
על עצמו ועל העולם, לא רצה לחלוק אותן עם אף אחד - לבדו ברגש
אמיתי של כנות עצמית - אם בכלל הבין מה זה אומר.

פניה, מנתק עצמו ממחשבותיו ומתרכז בדרך, פתאום מצא עצמו רחוק
ממקום מוצאו, לא שם לב שכבר נסע הרבה - כמו סוס לאורווה, חשב
וחזר לעסוק במחשבות הבוקר. בקרוב יגמר זמן הבוקר היקר, חשב ואז
אחזור להרהורים הרגילים, הפשוטים, כאלו שאתה חווה כשאתה
בשירותים או כשאתה מריח את ריחה של אישה יפה שעוברת מולך, כאלה
שבאים והולכים, הרהורים קטנים.

פתח חלון, האויר הקריר של הבוקר כמו מטהר את מחשבותיו שהיו גם
ככה צלולות בפעם הראשונה מזה זמן. הבנה היא עניין חמקמק, חשב.
לא קל להבין, אפילו ובעיקר את עצמך. קל לנתח את הזולת, הרי
כולנו טובים בעצות. לעשות בעצמנו? קשה ואולי אפילו בלתי
אפשרי.

מצאתי עצמי תלוי באנשים שאינם שווים את המאמץ, חשב בעודו מהרהר
על עצמו ועל המצב העגום שהצליח להביא את עצמו אליו. מה זו
התלות הזאת? - לא הצליח להבין את עצמו. לא הצליח להבין מה עשה
לעצמו. אותה אחת לא הייתה חשובה לו בראשו כלל אבל בלבו הריקני
לא הצליח לנתק עצמו ממנה , לא השכיל להרחיקה מחייו, "היא לא
שווה את המאמץ" - פלט לחלל המכונית הריק.

סוף. הגיע ליעדו, יוצא מהמכונית וצועד אל שער הברזל, חווה את
רגעי האמת האחרונים של השבוע. רק בימי ראשון מצליח לחשוב, כל
בוקר אחר בשבוע הוא תשוש מידי, מתוסכל מידי או מרוכז בצרותם של
אחרים, לא מסוגל לחשוב בהגיון.

"הבנה היא דבר חמקמק", אמר בקול וחשב, את יום ראשון הזה אזכור
לתמיד.
"הבנתי", "בסדר".