[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יואש בן-דב
/
התכנית הגדולה

פרנקפורט, עשרים ושלושה בדצמבר. חנות הדגים של הר וולפנג שלוסר
הייתה מלאה מפה לפה. הכול מיהרו לסיים את הקניות לחג. החום
וההמולה שמילאו את החנות עמדו בניגוד לקור המקפיא ששרר בחוץ.
הר שלוסר עצמו, בפרצוף סמוק ובסינר לבן, השעין את גופו הענקי
על הדלפק, שקוע כל כולו בשרותם של הלקוחות. את  עיסוקו זה היה
קוטע רק בכדי לברך במנוד ראש מי ממכריו, או בכדי להאיץ באדם,
עוזרו הצעיר והשתקן, אשר ניצב על ידו כשהוא אורז במיומנות את
דגי המושט. אדם לא הפנה את ראשו. הוא כבר היה רגיל לגערותיו של
מעבידו. הוא המשיך במלאכתו בדממה כשהוא מהרהר בקונים, אותם
אזרחים מהוגנים אשר חלפו על פניו מבלי להשגיח בו. הוא חייך
בליבו למחשבה כיצד הם היו מגיבים אילו היה להם צל צילו של מושג
מי הוא באמת.

רק שלושה חודשים קודם כן הוא עוד היה בארץ, במשרדו של ראש אגף
מבצעים של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. ראש האגף עצמו,
אשר היה ידוע על פי רוב רק בכינוי י., ישב מולו כשהוא מתבונן
בו חרש. י. היה גבר בגיל העמידה, גבה קומה וצנום, בעל ארשת
סגפנית וזקן מאפיר. כלפי חוץ הוא היה נראה כאינטלקטואל פזור
נפש או כאיש רוח בלתי מזיק. אבל אדם ידע שזוהי חזות מטעה.
מאחורי החזות המהורהרת הזאת הסתתר אחד המוחות המבריקים ביותר
בעולם הביון, מי שהיה אחראי על כמה מן המבצעים הסבוכים,
המזהירים והחשאיים ביותר בתולדות המוסד. האיש שקור רוחו
ויכולתו האסטרטגית כבר היו לאגדה.
"לא הבנתי," קטע לבסוף אדם את השתיקה "אתה אומר שהמבצע בטהרן
מבוטל?" "שלילי. המבצע ייצא לפועל כמתוכנן. אבל לא אתה תפקד
עליו. אני מעביר את הפיקוד לדניאל." "מותר לדעת למה בדיוק?" י.
חייך. "אני מקווה שאתה לא מעלה בדעתך לרגע שיש לי ספק ביכולות
שלך. ברור לי שאתה מסוגל לעשות את זה יותר טוב מכל אחד אחר.
אני אגיד לך יותר מזה. ברור לי שכרגע אתה הסוכן הכי טוב שיש
לנו בשטח. דווקא בגלל זה אני לא רוצה אותך בטהרן." י. שלף מן
הארון בקבוק ויסקי ושתי כוסות "אני צריך אותך בשביל מבצע אחר,"
אמר בעודו מוזג את המשקה "מבצע הרבה יותר חשוב, הרבה יותר
מסובך ואם לומר את האמת, גם הרבה יותר מסוכן. לחיים." אדם נטל
את הכוס תוך שהוא חש איך רטט בלתי מורגש חולף בו. רטט של
התרגשות, של ציפייה וגם של חשש. הוא ניסה לנחש מה יכול להיות
חשוב או מסוכן יותר מאשר פעולה בתוך מרכז העצבים של השלטון
האיראני. "אבל תדע לך," המשיך י. "המשימה הזאת שונה מכל מה
שעשית עד היום. המשימה שבשבילה אני צריך אותך היא חלק ממבצע
גדול מאד ומורכב מאד. זה מבצע שיכול להימשך אפילו שנים. בשלב
הזה אני לא יכול לגלות לך את כל מהלך המבצע ואפילו לא את כל
התפקיד שלך בתוכו. בשלב ראשון אתה יוצא לפרנקפורט, מתמקם ומחכה
להמשך ההוראות. כבר הכנו בשבילך כיסוי. מכאן ואילך אתה תבצע
בכל פעם את המשימות שאנחנו נטיל עליך. אני חוזר, בכל פעם אנחנו
נגדיר לך רק את המשימה הבאה. לא מעבר לזה. חלק מהמשימות יהיו
קשות ומסוכנות, חלק יהיו בשבילך משחק ילדים, חלק אולי ייראו לך
מוזרות ולא מובנות. אבל בכל מקרה, הכול זה חלק מהמבצע, הכול
חלק מהתוכנית הגדולה. בגלל זה חשוב מאד שתתן בי אמון מוחלט.
חשוב שתבצע במדויק את כל ההוראות, משונות ככל שייראו לך. אני
יודע שאתה אוהב להיות מעורב בכל הפרטים של כל מבצע, אבל תאמין
לי שהפעם צורת העבודה הזאת חיונית. אחרי שהכול ייגמר תבין
הכול, ותבין גם למה נאלצנו לעבוד בצורה כזאת." "ומה מטרת
המבצע?" "להגן על ביטחון המדינה. בשלב הזה אני לא יכול לגלות
לך שום דבר מעבר לזה. גם בנקודה הזו אתה צריך לסמוך עלי."
"טוב, תראה..." "אדם," פניו של י. הרצינו "אתה לא חייב לעשות
את זה אם אתה לא רוצה. דווקא בגלל שמדובר במבצע כל כך לא שגרתי
אני משאיר לך את האפשרות להגיד לא. אבל רק תדע, כל המבצעים
שעשית עד היום זה הכול כסף קטן לעומת הדבר הזה. בכל הרצינות,
אי אפשר להפריז בחשיבות של המבצע הזה. ואני יודע שרק אתה מסוגל
לעשות את זה. לא אף אחד אחר. נו, אז מה אתה אומר?"


מאז הבוקר הייתה לאדם התחושה שהיום זה יקרה. היום הוא יקבל את
ההסבר להימצאותו כאן. זה יכול להיות כל אחד מהאנשים כאן, חשב
בלבו. כל אחד מהם עשוי להיות הסיבה בשבילה נשלחתי לחנות הזאת.
הוא סקר אותם מזווית עינו. זאת יכולה להיות הבלונדינית. היא
נראית קצת לא שייכת לכאן. מצד שני, אנחנו לא נמצאים בסרט של
ג'יימס בונד. במציאות על פי רוב, עולם הביון לא מאוכלס
בבלונדיניות יפהפיות. הזקן במעיל הגשם הביט בו באופן קצת מוזר.
הוא עשוי להיות איש הקשר. אבל לא, הוא הלך מבלי להגיד דבר. ומה
בקשר לצעיר השחרחר והלא מגולח? הוא נראה עצבני. יכול להיות
שהוא פעיל באיזה ארגון טרור. מאידך, קשה להאמין שישלחו סוכן
ברמתו של אדם למשימה של חודשים, רק בכדי להתחקות על עקבותיו של
דג רקק שכזה. ככלות הכול, זאת הרי משימה בשביל טירון.
ואדם בהחלט לא היה טירון. מאחוריו היו שנתיים של הכשרה יסודית,
ארבע עשרה שנה של פעילות, עשרות גוויות, מאות מבצעים חשאיים
ונועזים, רבים מתוכם במדינות אויב. לעתים היה פועל כחלק מצוות,
אולם על פי רוב הוא פעל במתכונת של זאב בודד. לבדו, בלא שום
סיוע מבחוץ. הוא היה נטמע בשטח, לומד אותו ביסודיות, מבצע את
המשימה וחומק החוצה, מבלי להותיר שום עקבות. ככל שעברו השנים
הוא רק הלך ושכלל את יכולותיו, עד לכדי שלמות. וכל זה, חשב, כל
ניסיונו וכישוריו, הכול התנקז לנקודה אחת. הכול התנקז אל המבצע
הנוכחי אשר על פי כל הסימנים, עשוי להיות גולת הכותרת של
הקריירה שלו.
הוא הביט בתנועת הקונים ההולכת ומידלדלת. עוד מעט יגיע הזמן
לסגור את החנות. לרגע אחד היה נדמה לו כי אחד הקונים- גבר כסוף
שיער בחליפה מחויטת- עומד לגשת אליו. אבל לא, גם הוא לבסוף חמק
החוצה. ובכן, כנראה שזה לא יתרחש היום. גם היום הוא לא יזכה
לתשובה. הוא פלט אנחה חרישית שעה שהחל להגיף את תריסי החנות.
לא נותר לו אלא לקוות שיום המחרת יהיה פורה יותר.
החודשים חלפו. מדי בוקר היה אדם מתייצב לעבודתו בחנות, מנסה
להתעלם מצחנת הדגים ומצעקותיו של הר שלוסר. מדי ערב, בחדרו
הקטן, הוא היה מנסה לטוות השערות באשר למהות המבצע ולמהות
תפקידו שלו בתוך המכלול. בכל פעם היו צצות במוחו תיאוריות
חדשות באשר לסיבות הכמוסות שחייבו אותו לעבוד דווקא בחנות
הזאת, להתגורר דווקא בחדר הזה. הוא ידע ששום דבר שעושה י.
איננו לחינם. הכול זה חלק מהתוכנית הגדולה. אבל איך, למען השם?
אולי כל זה נועד בשביל לבנות לו סיפור כיסוי. אולי הוא רק נשלח
לשם כדי לפגוש מישהו, כדי להתקרב למישהו. אבל אם כך למה לא
נאמר לו שום דבר? ולמה זה צריך להימשך כל כך הרבה זמן? אולי
בעצם, כל מטרת התקופה הזו היא רק בשביל ללמד אותו משהו, דבר מה
שיהיה חיוני להמשך המשימה. אבל מה בדיוק אפשר ללמוד בחנות
דגים? לא, זה היה חסר סיכוי. הוא עדיין המשיך לדשדש באפלה. אבל
דווקא ברגעים כאלו, כאשר כבר נואש מלמצוא איזשהו פשר באירועים,
היה אדם מתמלא הערצה למוחו הגאוני של י.. הערצה לאיש שמסוגל
לתכנן מבצע כל כך רחב היקף, כל כך חשאי, כל כך סתום. הוא ייחל
כבר לסיומו של המבצע, לרגע בו יפרוס בפניו י. הסבר מדהים
בפשטותו, המבאר כיצד כל יום ויום של עבודתו בחנות הדגים היו
למעשה חיוניים להצלחת התוכנית.
שבעה חודשים עבד אדם בחנותו של הר שלוסר. שבעה חודשים, עד אשר
בבוקר אחד מצא בתיבת הדואר שלו מעטפה ובה כרטיס טיסה
לניו-יורק. מלבד הכרטיס היה שם רק פתק ובו נאמר- בצופן - כי
עליו להתמקם בניו ג'רסי, למצוא עבודה ולהמתין להמשך ההוראות.
עדיין לא ניתן לו שום הסבר בנוגע לשבעת החודשים האחרונים.

ההמתנה הבאה הייתה קצרה בהרבה. אדם עמד מול מדף הגבינות בחנות
הכולבו השכונתית, כאשר נעמד בסמוך אליו צעיר בכובע בייסבול.
"עד עכשיו הכול הולך לפי התוכנית." מלמל הצעיר. אדם לא הפנה את
ראשו. "זה לא יכול להמשך ככה." לחש בחצי קול "אני לא מבין
כלום." "אתה לא צריך להבין. גם אני לא מבין. אבל תדע לך שהבוס
מאד מרוצה ממך עד עכשיו." "ומה הלאה?" "כרגע אתה נשאר איפה
שאתה. אתה ממשיך במה שאתה עושה, עד שיגיעו הוראות חדשות." אדם
בקושי הצליח לכבוש את זעמו. "זה הכול?" שאל, מבלי לנסות אפילו
להסוות את המרירות שבקולו. "לא, זה לא הכול. הבוס שואל אם אתה
מבין משהו במשחקי מחשב." "מה זה?" "אתה יודע, משחקי מחשב.
לירות בכל מיני דברים, להרביץ לכל מיני אנשים קטנים וירוקים,
אין לך ילדים?" "לא, אין לי. ואם לומר את האמת, בשנים האחרונות
הייתי קצת עסוק מדי בשביל הדברים האלה." האיש חייך. "טוב, הבוס
אומר שהגיע הזמן שתתחיל להבין בזה קצת. באמת הגיע הזמן
שתתחיל."
להיות סוכן חשאי פירושו בראש וראשונה להיות מוכן לבצע כל משימה
שתוטל עליך, קשה ומסוכנת ככל שתהיה. לבצע, בלי לשאול שאלות
מיותרות, בלי להניח לרגשות לעמוד בדרכך. אדם היה מקצוען. הוא
מעולם לא נירתע מביצועה של משימה. גם למשימתו החדשה- משונה, לא
ברורה ואפילו מגוחכת- הוא ניגש בנחישות וביסודיות. מדי יום הוא
היה מבלה שעות רבות במועדוני המשחקים, אל מול מסך מרצד, כשהוא
יורה בחלליות דמיוניות, מנהל מרוצי מכוניות בלתי אפשריים או
חובט בלוחמי נינג'ה מעופפים. לא ארכו הימים והוא הצליח לרכוש
מיומנות מפתיעה במרבית הז'אנרים השונים של משחקי המחשב.
הזמן חלף. חודש רדף חודש. אדם החל מתרגל לשגרת חייו החדשים.
ביום הוא היה עובד בעבודות מזדמנות- בשליחויות, בניקיון,
בשמירה- ואת הלילות הוא היה מקדיש לליטוש יכולותיו במשחקי
המחשב. ההוראות היו מגיעות לעתים רחוקות ועל פי רוב הן היו
סתומות. לפעמים הוא היה נדרש לרכוש בקיאות בתחום ידע כזה או
אחר- החל בתולדות הקיסרות הרומית, דרך הגותו של ארתור שופנהואר
ועד לסרטי קונג-פו. לפעמים היו מפעיליו מצווים עליו לנהל רומן
קצר ומזדמן עם איזו מזכירה משועממת. הם מעולם לא סיפקו לו כל
הסברים.
בזמנו הפנוי הוא היה משתדל לעקוב אחר החדשות. אומנם, רק לעתים
רחוקות מסתננות אל דפי העיתונים ידיעות מעולם הצללים של
השירותים החשאיים וגם אז, על פי רוב מדובר בידיעות חלקיות
ובלתי מדויקות. אולם, מי שמכיר את הפרטים כפי שהכיר אותם אדם,
ביכולתו להבחין בכל בדל ידיעה, בכל כותרת מקרית בתוך שטף המידע
של החדשות. ואכן, אדם לא התקשה להרכיב מאותם שברי מידע תמונה
מלאה למחצה של המתרחש. מן הפרטים שהצליח לצרף הוא הבין שהמבצע
בטהרן הסתיים בכישלון חרוץ. סביר להניח שגם היו שם הרוגים. אבל
זה לא היה הכול. הרושם שהתקבל אצלו היה שכל המערכות קורסות.
העסק כולו נדמה כעומד להתמוטט. הכישלונות נערמו על ימין ועל
שמאל, כל ההערכות התגלו כשגויות לחלוטין ומבצעים פשוטים
הסתיימו באסון. אדם ידע בוודאות שאם הוא היה שם כל זה היה
נמנע. אם הוא לפחות היה נמצא במטה, אם רק היו מתייעצים איתו,
חלק ניכר מהצרות היו נחסכות. הוא הרגיש איך הכול גועש בתוכו.
הוא השתוקק לפעולה, הוא חש שהוא מוכרח לממש איכשהו את כל הידע
והכישורים שגדשו אותו. אבל לא, הם שם עושים טעות אחר טעות,
הכול מתפרק, בזמן שהוא, הסוכן המיומן ביותר שיש למוסד, עסוק
במכירת דגים או בירי על חלליות דמיוניות. לא היה כאן שום
היגיון.
יכול להיות שהייתה כאן איזו תקלה? אולי שכחו אותו? לא, ההוראות
ממשיכות להגיע, מוזרות ככל שיהיו. אז אולי יש כאן מזימה כלשהי.
אולי מנסים להיפטר ממנו. יכול להיות שחדר גורם זר אל המערכת.
אדם מיהר לדחות מחשבות אלו. הוא ידע שבמקצוע הזה, אתה לא יכול
לשרוד יום אחד אם אין לך אמון במערכת. ולו היה אמון. יותר מכל,
היה לו אמון מלא בי.. הוא ידע שאם משהו היה משתבש י. כבר היה
מחזיר אותו לארץ. בשום תרחיש אפשרי לא היו שוכחים אותו סתם כך.
בוודאי לא כאשר לוקחים בחשבון את התרומה העצומה שהוא יכול
לתרום. אז מהו אם כן פשר הדברים? ובכן, לאחר שדחינו את הבלתי
אפשרי, מה שנשאר- בלתי הגיוני ככל שיהיה- הוא האמת. אין מנוס
איפה מן המסקנה שהכול, כולל כל הכישלונות המהדהדים והטעויות
הנוראות, הכול זה חלק מאיזו תוכנית אדירת ממדים וחובקת כל. חלק
ממבצע שמטרתו עליונה כל כך, עד אשר בעבורה שווה להקריב את כל
הקורבנות.


הרחוב היה ריק מאדם בשעת צהריים זו. אדם ישב בתוך השברולט
החבוטה כשהוא סוקר את בניין המשרדים אשר ניצב מעבר לכביש. הוא
ציין לעצמו בסיפוק שאין שם שום שמירה נראית לעין. מתחת למושב
הוא חילץ את האקדח, גלוק 17, והרכיב עליו בתנועות מנוסות את
משתיק הקול. נותרה לו קצת יותר משעה לביצוע המשימה. לא היה זמן
לאיסוף מודיעין, לביצוע מעקבים או לתכנון דרכי מילוט. הוא
יצטרך איפה לחדור פנימה, לאתר את האובייקט ולחסל אותו במקום.
זה לא היה מקובל אבל הוא כבר עשה את זה בעבר. הוא העביר במוחו
את כל התרחישים האפשריים. שוב הוא הרגיש את התחושה הישנה
והמוכרת של זרימת האדרנלין. הוא העלה על ידיו זוג כפפות
כירורגיות ועל גביהן זוג כפפות עבודה. חיוך התפשט על פניו שעה
שהחליק את האקדח לכיס הסרבל. הוא אומנם הספיק להחליד קצת במהלך
השנה וחצי האחרונות אבל עדיין, הוא היה ונשאר הטוב ביותר.
בלילה שלפני כן נמסרה לו החבילה. בתוכה היו האקדח, המפתחות של
דירת המסתור וכן פיסת נייר עליה פורטה המשימה הבאה שלו. למעשה
היה שם רק שם: ג'ולייט הייז, עובדת במשרד רואה חשבון, בעיירה
קטנה בפלורידה. מעבר לזה לא נאמר שם כלום, לא מי היא ולא מדוע.
נאמר שם רק כי היא חייבת למות בתוך שתים עשרה שעות. אדם עדיין
לא הבין דבר. הוא לא שמע מימיו על המטרה, לא היה לו מושג מדוע
עליה למות וגם לא כיצד היא קשורה למבצע. הוא עדיין לא הצליח
להבין מה פשר השנה וחצי האחרונות ומה פשר המשימה הנוכחית. אולם
אף על פי כן הוא חש הקלה. סוף סוף הוא כבר לא צריך להתעסק
בדגים מצחינים או בחלליות מהבהבות. סוף סוף הוא נמצא שוב
בטריטוריה שלו.
"כן אדוני, במה אוכל לעזור לך?" "שלום," אדם פתח באנגלית
רצוצה, במבטא רוסי כבד "אני ככה מבין, אתם יש לכם בעיה עם
מיזוג אוויר. אני בא מתקן." "בעיה במיזוג? לא ידוע לי על כך.
עם מי דיברת?" "אני לא יודע. אמרו לי אני צריך לדבר עם הגברת
הייז." פקידת הקבלה הביטה בו בהשתאות. "גברת הייז? אתה בטוח?"
"כן, אני בטוח מאד." "מוזר מאד. אני חושבת שתוכל למצוא אותה
כאן במסדרון. היא בדיוק שוטפת את הרצפה." אדם פנה למסדרון.
קשישה שחורת עור ונמוכת קומה ניצבה שם כשהיא עוסקת במירוק
הרצפה. שום שריר בפניו של אדם לא זע. "גברת הייז? ג'ולייט
הייז?" הזקנה הפנתה אליו את ראשה "כן, מה אתה רוצה?" "האם את
גברת הייז היחידה במשרד? יש עוד מישהי בשם זה? הבת שלך אולי?"
"אין לי בת. אדוני, מה אתה בכלל רוצה?" שבריר שנייה הספיק לאדם
בשביל לוודא שהמסדרון ריק מאדם ובשביל להבחין בארון כלי הניקוי
הניצב בסמוך, דלתו פתוחה למחצה. כהרף עין הוא שלח את רגלו
והמעיד את האישה. האקדח השמיע שיעול קצר. תוך שהוא מחזיר את
האקדח למקומו בידו השנייה כבר הניף את הגופה ותחב אותה לתוך
הארון. פחות מדקה לאחר מכן כבר היה אדם חזרה במכוניתו. כעבור
שעה הייתה המכונית נטושה, הכפפות, הסרבל והאקדח נחו בקרקעית
הנהר ואילו אדם עצמו המתין בדירת המסתור. כעבור שעה נוספת,
פרצו לשם השוטרים.

הסיפור לא היה מובן, לא היה מובן כלל. הפרטים לא הצטרפו לכדי
שום תמונה הגיונית, לא נראה היה שיש ביניהם שום קו מקשר. תחילה
היו אלו השנה וחצי שבהן לא עשה דבר, אחר כך חיסולה של המנקה
וכעת השיא, ההסגרה. לאדם לא היה ספק שמפעיליו הם אלו שהזעיקו
את המשטרה. איש מלבדם לא היה יכול לקשר בינו לבין הרצח, בודאי
שלא במהירות שכזו. אולם למרות כל מאמציו הוא לא הצליח בשום
אופן להבין למה הם עשו זאת. יותר מזה, לא היה לו כל מושג איך
הם מתכוונים לשחררו. הוא ידע בוודאות שהם ידאגו לשחרורו. הרי
איש לא יעלה בדעתו להפקיר סתם כך סוכן של המוסד, ובוודאי לא
סוכן ברמה שלו. לא עם כל הכישורים והניסיון שלו, לא בהתחשב בכל
הכסף והזמן שהושקעו בהכשרתו. אבל אם כך, למה הם דאגו שייעצר?
מה רוצה י. להשיג בזה?
בחקירה הוא לא דיבר. הוא אומן לעמוד בעינויים הקשים ביותר
וחקירת המשטרה הייתה בעבורו משחק ילדים. מטעם הסנגוריה
הציבורית מונה לו עורך דין- פורטוריקני קטן קומה אשר לא הפגין
עניין מיוחד בתיק, באדם, או בכל דבר אחר. מפיו נודע לאדם כי
הוא זוהה בוודאות על ידי פקידת הקבלה וכי אין כל ספק באשמתו.
הוא יעץ לאדם להודות ולטעון לאי-שפיות. לאדם היה הרושם שהוא
עצמו האמין בלב שלם באי השפיות של לקוחו. הוא גם הוסיף שבמידה
ויורשע, בלא נסיבות מקלות,  הוא צפוי לגזר דין מוות.
אדם שכב על דרגש בתאו. מן התאים הסמוכים נשמעו צעקות האסירים,
קולות מריבה ומוסיקה מחרישת אוזניים. אדם ניסה להרהר בנסיבות
אשר הביאו אותו לכאן כאשר לפתע, מבלי משים, נתקלו אצבעותיו
בפיסת נייר תחובה תחת למזרון. הוא שלף אותה ממקומה, מגלה שורה
של אותיות ומספרים. לא היה ספק, זה היה הצופן שבו השתמשו
מפעיליו. לרגע היה נדמה לו שהוא אפילו מזהה את כתב ידו של י..
בהתרגשות הוא החל מפענח את הכתוב, כשהוא נזהר שלא למשוך את
תשומת לבם של יתר האסירים. "אדם," נאמר בפתק "הכול תחת שליטה,
הכול מתנהל בדיוק לפי התוכנית. אני מרוצה מאד מפעולותיך.
בינתיים אל תעורר בעיות, אל תמשוך תשומת לב וציית לעורך הדין
שלך. הוא בסדר. דע לך שהכול זה חלק מהמבצע. כשהכול ייגמר תקבל
את כל ההסברים." אדם קרא את הדברים שוב ושוב קודם שהשמיד את
הפתק. חיוך של הקלה התפשט על פניו. איך בכלל היה לו ספק לרגע
אחד? מובן מאליו שי. לעולם לא היה נוטש אותו. ברור שיש כאן
איזו תוכנית על, מבריקה וסבוכה להדהים, תוכנית כמותה רק י.
לבדו מסוגל לרקום. איך הוא היה יכול לחשוד בו אפילו לרגע? אדם
צחק בלבו. י. הבן אלף הזה, חשב, ככה הוא נותן לי לדאוג? אדם
החליט שכאשר יחזור למשרד, אחרי שהכול יסתיים, הוא חייב לתפוס
את מפקדו לשיחה. לשיחה רצינית.


הסעודה כבר החלה מתקררת. אדם אפילו לא נגע בה. הוא ידע שבעוד
זמן קצר הם יגיעו. נותרה לו עוד פחות משעה. נאמר לו שהדבר
יתבצע באמצעות זריקת רעל. בפעם האחרונה הוא שאל את השומר האם
הועברה אליו הודעה כלשהי, האם הגיע איזה מבקר. התשובה הייתה
שלילית, כמו בכל הפעמים הקודמות. את עורך דינו הוא לא ראה מאז
הסתיים המשפט. למעשה, גם במהלך המשפט הוא לא עשה הרבה מלבד
לנמנם במהלך הישיבות. אדם ידע כי רגעיו ספורים. המוות לא הפחיד
אותו. עבורו, המוות היה בן לוויה קבוע מזה שנים רבות. הוא כבר
התרגל לנוכחותו הקרובה. אבל משהו כאן לא היה בסדר לכל הרוחות!
הוא לא הצליח להבין מדוע בעצם עליו למות. איזו מטרה בכלל הוא
משרת במותו, איזו שירת בחייו. הרי חייב להיות כאן איזה טעם
כמוס, איזה מבנה עומק מאחורי כל הסיפור. נותרו לו רק עוד
ארבעים דקות. אולי דווקא ברגע האחרון תבוא התשובה. יסבירו לו
איך הכול משתלב, איך הכול היה כל כך חיוני, איך הכול מסתדר
בכזו שלמות, שהוא לא יוכל להבין איך לא עלה על זה בעצמו.
יסבירו לו שכל מה שלכאורה נראה כאבסורד, כחוסר משמעות, כבדיחה
אכזרית, למעשה הכיל בתוכו היגיון צרוף. שלמעשה הכול היה מכוון
להצלת העולם ולשמירה על ביטחון המדינה. י. בודאי יפרוץ בצחוק
כשהוא ישמע שאדם העלה על דעתו, אפילו לרגע, שנטשו אותו. "אתה
ברצינות חושב שהייתי מפקיר ככה את הסוכן הכי טוב שלי?" הוא
ישאל, ואדם יחייך במבוכה על תמימותו. זה חייב להיות ככה! לא
יתכן שלא. נותרו רק עוד שלושים דקות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוקי, מתחילים
להיגמר לי
הרעיונות, אבל
זה לא אומר שאני
צריך לוותר
נכון?

- שפן קטן ממשיך
לנסות


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/3/03 1:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יואש בן-דב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה