מוניקה נחתה ביום שלישי אחר הצהריים, אחרי טיול ארוך ימים
בהודו. אני ורועי הוקסמנו מיד, היא עמדה באמצע נמל התעופה, עם
תחבושות על יד ימין, היא נראתה כל כך מתוקה. אני ורועי חזרנו
בעצמנו מטיול לא קצר באורוגוואי. ניגשנו אליה והצענו לעזור לה
עם המזוודות, היא נראתה מעוד סובלת עם התחבושות על ידה. עד
שהגענו עם מזוודותיה אל מכוניתה, כבר נדלקנו שנינו. אני פחדתי
מאוד שנריב שוב כמו שרבנו על רונית באורוגוואי. רונית הייתה
חומת שיער יפיפיה, ישראלית, שהייתה בטיול סביב כל העולם. בגיל
14 היא המציאה פטנט שעזר לכל תעשיית האוכל לחתולים וכלבים. מאז
היא חיה ומכייפת על הכסף שעשתה. אני ורועי פגשנו אותה, באגם
מאחורי העץ השלישי של היער האהוב עלינו. על המקום אני לא רוצה
להרחיב. רועי כמעט הרג אותי כששכבתי איתה, הוא התאהב בה לדעתי,
למרות שהוא אינו מודה בכך. רונית שראתה את הריב בינינו עזבה
בלי לומר מילה. היא לעולם לא חשפה לנו את שם המשפחה שלה, ואני
לא מאמין שנוכל למצוא אותה. מעניין אם סיפור הפטנט שלה אמיתי.
אני מאוד מצטער על כך ששכבתי עם רונית, אני חושב שגם היא אהבה
את רועי, לפחות יש יותר סיכוי שהיא הייתה מתאהבת בו משאר בי.
גילינו כי מוניקה גרה די קרוב אל שנינו, בעצם ממש ביננו, כחמש
מאות מטרים מביתי וכחמש מאות מביתו של רועי. לעולם לא ראינו
אותה לפני כן, מה שאמנם לא הפתיע אותנו אבל נתן לנו מאין
"סיבה" להסביר את הטלפונים שלנו והיציאות עימה. מהר מאוד
מוניקה התחברה אלינו והפכה אותנו לשלישיה. התחלנו לעשות הכל
ביחד, היינו בלתי נפרדים. אנשים היו בטוחים שאנחנו מקיימים
אורגיות בלי חשבון, אבל לנו לא היה איכפת. אני חושב שמוניקה
גרמה לי ולרועי אפילו להתקרב יותר מבעבר. אני ורועי מכירים
מכיתה א' והלכנו בדיוק באותה דרך כל החיים. ישבנו באותו אזור
בכיתה, בדרך כלל אחד ליד השני, התחלנו עם אותן בנות, מה שלא
היה רעיון כל כך טוב בדיעבד. אני ורועי בחרנו את אותם מקצועות
בתיכון והתגייסנו לאותה יחידה בצבא. כמובן שגם בפלס"ר גבעתי
אני ורועי לא הצלחנו להתאפק והתחלנו עם מדריכת הקשר, שירה,
שהייתה מאוד יאמי בהחלט. הפעם למרות הדלקות ילדותית החלטתי
שאני אשנה את הגורל, החלטתי שאולי כאן רועי ימצא את אהבתו
ושתפקידי הוא לצעוד אחורה.
רועי ומוניקה התחילו לצאת מעט, בערך שנה אחרי הפגישה בנמל
התעופה. הם נראו כל כך מתאימים, כל כך חמודים ביחד. הם הפכו
ממש לזוג המעצבן שמשלים את המשפטים אחד לשני, ומאכיל אחד את
השני בפומבי. למרות הרבה גועל, שמירת פרצופים חמוצים בלב
ואפילו קצת קנאה, המשכתי לתת את ברכתי. אך היה דבר שהדאיג אותי
מתחילת תקופתם כזוג. למרות שנראו בלתי נפרדים, הם נראו ביחד
יום כן יום לא. אני החלטתי שצריך לדבר עם מוניקה ואז גיליתי
שהצעד האצילי אחורה לא היה בהכרח כזה רעיון טוב. מוניקה סיפרה
לי שבטיולה להודו, היא הייתה עם חבר הנעורים שלה שעזב אותה
באמצעו. היא סיפרה כי היא פגעה בעצמה והגיעה למצב שנזירי המנזר
בהר הגבוה, שהיא לא רצתה לציין את שמו, היו צריכים לטפל בה.
היא כמעט מתה, היא ניסתה להתאבד, אבל חבשו אותה בזמן. היא
הוסיפה שבערך כחודש לפני שהיא ורועי החלו לצאת יחד, היא וחברה
חזרו יחד. העלילה נעשתה כואבת כשרועי גילה, לא בטעות, הוא פשוט
הוזמן לחתונה. הוא הבטיח לה שלא יספר לחבר הנעורים שלה, הוא
כתב שיר עליה, שנקרא מוניקה. את הפתרון לבעיה הוא לא מצא, אבל
אמר שהוא יגיע לחתונה. הוא תכנן טיול ארוך שיגמר ביום החתונה,
"טיול חשיבה" הוא קרא לזה.
אני הגעתי ראשון לחתונה, שכרתי את הטוקסידו הכי יפה שמצאתי,
הסתפרתי, התקלחתי, ומצאתי את מדריכת הקשר, שירה, שבאה כבת
זוגתי. הכל היה מוכן, החתן עמד במקומו, האורחים התיישבו, האוכל
היה מצוין, הלהקה כבר נראתה מדהימה, והטישו כבר התחיל להגמר,
מה שהיה מאוד מבהיל. החיוך על החתן היה גדול משאפשר לתאר, אבל
הוא נמחק בשניה כאשר מוניקה אמרה לו שהיא מאוהבת באחר. היא
אמרה שרועי הוא האיש בשבילה. באותו רגע כמו בסרט, רועי נכנס אל
תוך האולם, לבוש מהודר עד כדי כך שאלי כבר לא שמו לב יותר,
כמובן שלא אל החתן. הוא צעד בשביל הארוך אל החופה ונעמד מול
מוניקה ולקח את ידיה. מוניקה שכמעט בכתה מרוב אושר שאלה אותו:
'רועי אתה רוצה להתחתן איתי?' ודמעותיה החלו להשפך כאשר רועי
אמר לה לא. הוא אמר שהוא מאוהב ברונית ושבוא עוד ימצא אותה, גם
בלי שם משפחה. אני יצאתי מהאולם, ומאז לא ראיתי את רועי, שנסע
לחפש את אהובתו. שלחתי לו מכתב לפני כמה ימים, סיפרתי לו עלי
ועל שירה הטעימה ושאלתי אותו אם הוא כבר מצא את רונית. סיפרתי
לו גם שמוניקה ואני כבר לא מדברים, אבל סיפרתי על הפעם האחרונה
שראיתי אותה אחרי החתונה השחורה. אני בדיוק נכנסתי עם שירה
לבית קפה, וראיתי אותה שם, באמצע הרחבה, עם תחבושת על יד שמאל,
היא נראתה כל כך מתוקה.