אלו חייו של הנכה רגשית. הנכה רגשית לא יכל להרגיש. יכו בו ולא
יכעס, יהיה לו יום טוב ולא ישמח. החיים שלו רק מלאים בעצבנות
חסרת מנוח. כשהנכה רגשית היה תינוק, אביו לא הבין למה הוא לא
מחייך אליו. אביו לא הבין שאינו מסוגל לשמחה, גם לא לעצב, גם
לא לאהבה. רק לאותה עצבנות חסרת מנוח שליוותה את חייו, יותר
ויותר חזקה. הוא יכל לחשוב, הוא היה דווקא ילד די חכם. אבל לא
היו לו רצונות.
זה כמובן הפך אותו לתלמיד למופת בעיני מוריו. אבל הוא היה
מכונה, רק מכונה. והוא ידע את זה אבל הוא לא הרגיש את זה.
הוא רק חשב על זה כעל עוד נקודה בזיכרונו. כשהיה בן שתים עשרה
שלחו אותו לפסיכולוגית. והיא שאלה אותו "איך אתה מרגיש היום?."
והוא ענה "מזג האוויר אביבי אם כי מעט קיצי, היה היום פיגוע
ברמת גן והציקו לי בבית הספר.". "ואתה עצוב על הפיגוע ומעוצבן
על זה שהציקו לך בבית הספר". "מה אמרת?" ענה בהילד, ללא רגש אך
עם זאת בעצבנות מסויימת. רק אז הבינה הפסיכולוגית עד כמה
בעייתו קשה.

חודש לאחר זה אביו מת, נערכה לו הלוויה מפוארת. כל חבריו באו,
רוב האנשים היו מרגישים עצובים, אצלו העצבנות ברקע רק גדלה.
בהלוויה הוא היה אמור להגיד כמה מילים על  אביו.

"ובכן, אבי לחם במלחמת ששת הימים. הוא היה אדם משכיל שלמד
באוניברסיטה, כמה שנים לאחר מכן הוא נישא לאישתו עד עצם היום
הזה, מאירה. והנה אנו עומדים ליד קברו היום"

שבוע אחר כך הציעה הפסיכולוגית טיפול דרך היפנוזה. "מה דעתך
שננסה משהו חדש?" היא שאלה, הוא שאל "באיזה יום?" והיא ענתה
"חמישי בשבוע הבא". הוא רשם את ההיפנוזה ביומן המדומה שבמוחו,
ללא רגש, רק בעצבנות מוזרה.
ביום חמישי לאחר שבוע נכנס הנכה רגשית לאולם, היא הפנטה אותו,
הוא חש את כוח הרגשות, כסכר שנפתח. בהתחלה שמחה אינסופית, ואז
עצב אינסופי, ואז אבל אינסופי, ואז אהבה אינסופית, וגם כעס
אינסופי.

הנזק שנעשה לא היה הפיך, היום הנכה רגשית נמצא במרכז לחולי
נפש, מחלקה פתוחה. הוא עבר שם לאחרונה לאחר שהצליח להשתלט מעט
על הרגשות שלא הרגיש במשך כמעט שלוש עשרה שנים. והם רק התעצמו,
כמו בסיר לחץ. מצד אחד הוא היה אדם שלם. אך מצד שני, במעט
החשיבה שעוד נותרה לו, הוא קילל את היום שבו למד להרגיש.