תמיד פחדתי ממחויבות.
פעם אחת התחברתי עם מישהי, לא יפה במיוחד, לא חכמה במיוחד -
ממוצעת, כמו כולן. ואפילו די אהבתי אותה.
יום אחד נפרדתי ממישהי, לא יפה במיוחד, לא חכמה במיוחד -
ממוצעת, כמו כולן. ואפילו די אהבתי את הפרידה.
לאחר הפרידה לא דיברנו במשך שלושה שבועות. התביישנו, מה לעשות
לא הכרנו מה זו ידידות, לא רצינו להכיר במושג "ידידות".
בכל אופן, לאחר כחודשיים, אותה ילדה לא יפה ולא חכמה במיוחד -
ממוצעת, מצאה לעצמה חבר, לא יפה במיוחד, לא חכם במיוחד -
ממוצע, כמו כולנו. והוא אפילו אהב אותה והיא אפילו אהבה אותו.
מעולם לא הבנתי כמה מחויבות ואחריות נוטל תפקיד החבר לשעבר.
פתאום בבום אחד גדול אתה החבר לשעבר של החברה שלך לשעבר. ואם
היא התקדמה קדימה בחייה, אז אתה חי בעבר.
ואם היא מצאה חבר אז אתה מתחיל לקנא, וזה לא שהיא חסרה לך, וזה
לא שאתה לא יכול לחיות בלעדיה וזה לא שאתה מתגעגע. אתה פשוט
מקנא.
מתוקף תפקידי כחבר לשעבר אני מקנא ואני נושא באחריות לקנא בה,
אחרת מי יקנא?
יום אחד נמאס לי מהאחריות שלי, למה שאני אשא בה ולא היא?
ניגשתי אליה וצעקתי לה ישר בתוך האוזן: "מה את משוגעת? מה את
מוצאת לעצמך חבר? את יודעת כמה אחריות את מטילה עלי? יא
אגואיסטית! חסרת התחשבות!".
התוצאות לא איחרו לבוא והיא, הממוצעת, הייתה כל כך חסרת
התחשבות עד שהיא קראה לחבר שלה, הממוצע, שהחטיף לי מכות. חכי -
חכי, יא ממוצעת, חכי שגם לי תהיה חברה... היא תיתן לך שני
אגרופים! (חשבתי בליבי)

כן, הרבה אחריות נוטל בחובו התפקיד הזה, אבל אף אחד לא אמר עלי
שאני אחראי.