סבא שלי אומר שהוא המציא את המילה שלום.
הוא לא משוגע. גם לא סובל משכחה.
למרות שלפעמים הוא קורא לסינאג'י- המטפל ההודי שלו- שפינוזה.
הוא פשוט מתעקש שהוא המציא את המילה.

קשה להתווכח עם בן אדם בן תשעים.
בכל זאת, הוא יותר זקן מהמדינה
ומישהו בטח המציא את המילה הזאת.
אבל מצד שני, הוא כ"כ זקן שאולי הוא כבר שכח.
אז הלכתי לספרייה ופתחתי מילון כדי לבדוק מה רשום
תחת המילה "שלום".
מצאתי כל מיני דברים, כמו הסכמה, התדיינות, שיתוף פעולה.
ואפילו ביטחון היה רשום שם.
אבל על סבא שלי הרצל לא מצאתי שום דבר.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לאימא שסבא שקרן
ושהוא סתם אומר כל מיני דברים שעושים אותו למישהו חשוב.
"סבא לא מרגיש טוב" אמרה לי אימא בעצב.
"לכן הוא מדבר קצת שטויות לפעמים"
"סבא שלך כמו שור ילד" הרגיע אותי סינאג'י בעברית שבורה.
"אלוהים יכול לחכות."
שבוע אחרי הוא נפטר.
כנראה שלאלוהים נמאס לחכות.
בלוויה שלו בכיתי הרבה, כמעט כל היום ולא התביישתי בכלל.
אחי הגדול צורי אומר שרק בנות בוכות ואם איזה גבר בוכה
אז הוא לא גבר, הוא הומוסקסואלי.
הוא לא בכה בכלל.
כל הלוויה שלח הודעות SMS  ודיבר בטלפון. כי הוא גבר.
סבתא שלי התעלפה ארבע פעמים בלוויה ופחדתי שגם היא תמות.
אבל בסוף היא נשארה בחיים.
אבא אומר שסבתא לא תמות בזמן הקרוב,
כי אימא שלה הייתה מכשפה שחיה עד גיל מאתיים
אז לפני גיל מאה ושמונים אין בכלל מה לדאוג לה.
אימא כועסת כשהוא אומר דברים רעים על המשפחה שלה
ומיד מחזירה לו שאימא שלו הייתה בכלל גבר תאילנדי.
וככה מתחילה עוד מריבה.
הם רבים הרבה, ההורים שלי. כמעט כל הזמן.
לפעמים הם רבים למשך כמה ימים ברציפות עם קללות וצעקות
ולפעמים, כשאבא ממש מתעצבן, גם עם מכות.
אפילו עכשיו הם בריב.
ופעם המריבות האלו היו מסתיימות בערב שבת
כשהיינו הולכים לבית של סבא הרצל,
משם הם תמיד היו יוצאים מחובקים ומחייכים.
ועכשיו סבא הרצל מת. וההורים שלי לא מוצאים שלום...