שלושים ואחד לדצמבר לכאורה סתם יום , לרוב האנשים התאריך לא
אומר כלום , עוד תאריך , עוד יום אולי מישהו נולד ביום הזה או
מת ביום הזה אבל בהיסטוריה של העולם וישראל בפרט לא קרה שום
דבר מעניין ביום הזה , חוץ מזה שזה היום האחרון בשנה הלועזית
ויש איזה חג ש"חייבים" לחגוג בו את היום שלמחרת , היום הראשון
של השנה החדשה "הפיי ניו יהר" אלק שנה טובה.

שלא תבינו לא נכון אין לי שום דבר רע נגד ה"סילבסטר" ואני לא
אומר שזה חג של גויים ואסור לחגוג ולנו היהודים יש ספירת
חודשים אחרת ואנחנו מודים לה' שנתן לנו את השנה החדשה בא'
בתשרי , אני ממש לא כזה , דתי כמובן ,לא שאני לא מחשיב את עצמי
כיהודי או ישראלי נהפוך הוא , אני מחשיב את עצמי יהודי ציוני
שגר בישראל מדינת היהודים , גדלתי בשכונת פועלים בחיפה האדומה
, התחנכתי והדרכתי בתנועת נוער ציונית , עשיתי שנת שירות למען
הקהילה   ושרתתי בצה"ל ארבע שנים בתור קצין ביחידה מובחרת ,
ועד היום מלבד טיול בעולם לשנה לא עזבתי את המדינה ולא עוברת
לי בראש המחשבה לא לחיות כאן או לא לגדל כאן את משפחתי וילדי ,
אבל אני חילוני לחלוטין ומאמץ לעצמי כל חג או אירוע יהודי,
בודהיסטי , צרפתי או לועזי שיכול לעצמי שמח והוא סיבה לחגוג ,
הייתי אפילו מוכן למלא את כל שדרות רוטישלד בעגבניות בשלות
ולעשות מלחמת עגבניות ולמרוח את כל העוברים והשבים עד שיראו
כמו קטשופ  כמו בספרד , או לשחרר כמה שוורים רעבים בשנקין כמו
באיטליה אם לא היו עוצרים אותי , אני אזרח שומר חוק (חוץ מכמה
חוקים שבינינו כדאי לשבור ).

השלושים ואחד לדצמבר אלפיים ושתיים , היום הזה אפילו בתור
סילבסטר הוא חסר משמעות , לא מילניום ולא בחו"ל סתם סילבסטר ,
תמיד היה איזה מין אירוע נוסף שבגללו רצינו שיגיע היום הזה
שנוכל לחגוג זה התחיל סתם בגיל שש עשרה שנתנו לנו יום באמצע
השבוע לצאת ולבלות למחרת לא ללכת לבית ספר, אחר כך בגיל שבע
עשרה , לצאת אם האוטו לתל אביב ובגיל שמונה עשרה יצאנו לאיזה
מסיבה ביערות מנשה , תמיד היה משהו מעניין אפילו בצבא.

שלושים ואחד לדצמבר היא נפרדה ממני בטלפון , הייתי אז בצבא
חייל מושתן ברמת הגולן זה היה בזמן המסלול , יותר משנה בצבא
ועדיין טוחן שבתות כמו טירון מושתן, שלא נדבר על סילבסטר שלא
מוכרז כחג דתי כך שאין לאף אחד זכות לעשות יום או חצי יום חדל
בשביל האירוע הזה , אבל בתשעה באב כן , הדתיים הצבועים מקבלים
יום חדל יושבים כל היום או יותר נכון ישנים , אנחנו ממשיכים
לתזז בגבעות ולירות ולקפוץ ולעשות תורנות מטבח ושמירות , ומה
ביקשנו סה"כ הכל אפטר לכמה שעות לטבריה לחגוג ולא לשמור בלילה
, שהחברה הדתיים יחפו עלינו כמו שאנחנו עשינו בתשעה באב ובכל
שאר החגים ה"שמחים" שלהם , אבל המפק"צ המנייק לא הסכים ( תמיד
הוא נראה לי כמו בני"ש כופר ),
אז גם בסילבסטר לא יצאתי כמו שלא יצאתי בחודש האחרון ולא יצאתי
ביום הולדת שלה ולא לחתונה של אח שלי ולא להלוויה של מושיקו ,
שלמרות שהוא היה חיל ובן שכבה שלי וחבר טוב מאד , המפק"צ חשב
שאני טועה שמה יעזור לי זה שבוע מטווחים נוסף ולא הלוויה , ככה
שאני יתקל באחד על אחד אם מחבל באחד היציאות שלי הביתה אני ידע
איך לפגוע ולהרוג ולא כמו מושיקו שקיבל שני כדורים בחזה מבלי
לטעון או להכניס מחסנית אפילו , רציתי להגיד לו שגם ככה אני לא
יוצא אז אין סיכוי שאני יפגע , אבל ידעתי שאם אני בכל זאת לצאת
מתי שהוא הביתה כדאי לי לשתוק.
שלושה חודשים כמעט שלא התראינו , לא אני לא סוגר כל כך הרבה ,
אבל יצא שפעם אחת היא לא יצאה האמת רק פעם אחת היא נשארה שבת
בטירונות וזהו , ופעם אחת סגרתי שלושים וחמש בגלל ששברתי שמירה
, ופעם אחת רציתי לנסוע אליה ונתקעתי בדרך אם האוטו , ובסוף
הוקפצנו לצבא , ככה שרציתי לצאת קצת לפחות בסילבסטר שנוכל
להיפגש , אבל כמו שהבנתם לא.
כל היום חיכיתי לערב לתשובה כמובן שמתחו אותנו כל היום עד איזה
שש בערב שזה עדיין מספיק זמן לרות לנקות את הנשק את הציוד
והחדר , להתקלח לעלות על האוטובוס של שבע חמישים מקצרין לטבריה
להגיע לעיר להחליף בגדים לשים את הנשק  במשטרה צבאית להתחיל
ליהנות ולשתות עד חמש ועשרים בבוקר האוטובוס הראשון לקצרין
ובול שבע עשרים בבסיס זמן להחליף למדים וללכת לארוחת בוקר עם
כולם , בסוף אמרו לנו שלא וזה לא פייר כלפי שאר החברה הדתיים
וחוץ מזה יש המון להספיק ויש דברים יותר חשובים אז שנתארגן על
הציוד המחלקתי עוד עשרים דקות יוצאים לתרגול כניסה ומארב
והתקפלות ממארב לילה , אז תוך עשרים מצאתי את עצמי צועד עם
המאג והפק"ל ומחפה לאחור צבוע בצבאי חאקי ושחור בלילה שחור
ומגעיל סתם לילה ואפילו לא הספקתי לעקל שגם היום אני לא יראה
אותה.
חזרנו באחד עשרה שלושים ושתיים ע"פ השעון של המפק"צ ועוד שלוש
עשרה דקות יערך מסדר השכבה ובלי הארכות זמן כולם עומדים ב"חית"
מול הדגל אחרי שסידרו את הציוד המחלקתי באוהל ציוד ומיגלרו את
הנשק , רק באחד עשרה חמישים ואחד הצלחתי להגיע לטלפון , רק אחד
עשרה חמישים ושלוש היא ענתה , בחמישים וארבע היא התחילה לבכות
, בחמישים וחמש היא התחילה לצעוק , בחמישים ושש היללה , לא
היללה לא שלה , אלה של הסירנה , הקפצה , היא כבר מקללת , אני
מנסה להסביר לה אני אתקשר יותר מאוחר , היא עונה לי שהיא אוהבת
אותי אבל הגעגוע הורס אותה ויותר מזה שהיא חושבת שאני לא מנסה
מספיק , שאם הייתי רוצה לצאת הייתי יוצא , שבמקום לשבור שמירה
הייתי צריך לחשוב אליה ועל השבת הקרובה שנהיה ביחד , המפק"צ
מגיע צועק מרחוק עוד לא רואים אותו אבל שומעים שעוד עשר שניות
הוא כאן ואז אני יהיה חייב לנתק , והיא ממשיכה שאם הייתי רוצה
אז הייתי כבר בורח ויושב אחר כך או לפחות עכשיו מתעלם מההקפצה
וממשיך לדבר אתה , התור ושאר הטלפונים מתרוקנים כל הצוות רץ
ישר למגורים , אני כבר רואה את החית מתחילה להסתדר בחיילים
מבוהלים שמנסים להתארגן על הקפלס"ט והשכפ"צ , המפק"צ קולט אותי
וחוזר חזרה אלי , חמישים ושמונה ואני מסנן אני אוהב אותך , היא
מתרככת ועונה בכל מתוק שהיא אוהבת אותי , המפק"צ צועק לי באוזן
להצטרף לכולם ובאוזן השנייה  אני שומע אותה חלש מאד אומרת תוך
כדי בכי אבל אני לא יכולה להמשיך ככה אולי בגלגול הבא , אני
מנתק בעצבנות ורץ למגורים ותוך כדי חבישת האפוד יורדת לי דמעה
, עשר ,אני שומע את החניך תורן צועק איפה הנשק ,תשע , אני סוגר
את האפוד, שמונה , זה המזל שלי נעלמה לי מחסנית , שבע ,לחניך
תורן מצטרפים שאר החברה וצועקים לי יאללה , שש , הדמעה הופכת
לבכי אני שם את הקפלס"ט , חמש , ארבע ,אני רץ החוצה , שלוש ,
שתיים , אחד , בדיוק באחד עשרה חמישים ותשע דקות וארבעים וחמש
שניות אני נעמד אם כולם , המפק"צ מסתכל אלי ואומר יופי שהצטרפת
כבר חשבתי שלא תגיע בזמן לקבל את השנה החדשה איך שהוא סיים
נדלק גז מדמיע והתפוצץ רימון הלם , המפק"צ צעק  "קדימה כוסיות
מסע אחרון".
אני לא יודע אם יושב לכם בראש אבל תמיד יוצא שהחג הזה יוצא
בחורף , שמונים קילומטר ברמת הגולן בגשם ובבוץ מוציאים לך ולחג
הזה את כל המיץ.

שלושים ואחד בדצמבר אלפיים ושתיים , אני חוזר מהעבודה באופניים
דרך שדרות רוטשילד שאני חולף ליד רוטשילד פינת שינקיין אני לא
רואה אף אחד נמלט במהירות משוורים משוחררים וגם אין שום זכר
לעגבניות , אני רואה רק אנשים , אנשים בודדים ,באוזניים מנגנים
לי גרוב ארמדה , אני עוצר ברמזור ומעביר שיר במיני דיסק ,
באוטו לידי יושבים שתי בחורות צעירות הם מביטות בי ובאופניים
ואיך שאני מחזיר מבט הם מסתובבות ומתעסקות אחת עם הרדיו והשניה
בודקת במראה מי עצר מאחורה , איך זה תמיד קורה אם הייתי עומד
לידה אם בי.אם.דבליו חדשה הייתי ברמה פתיחה אחרת לגמרי ,
הרמזור מתחלף והשרמוטה נותנת גז.
שוב פעם להזכיר לכם החג הזה יוצא בחורף , אני עכשיו ממשיך לפדל
רטוב ומלוכלך מבוץ אורבני דרך שדרות חן , חולף על פני זקנים
מטיילים , ילדים שמשחקים בגינות , נערים שמדברים בקולי קולות
ומפריעים למיני לצעוק לי באוזניים , בחורה מדהימה מטיילת אם
הכלב שלה הולכת לאט משייטת ברכות אחרי הכלב מעץ לעץ , תמונה
מסרט אירופאי , אני מאט בשביל לבחון את החזיון , היא מרימה את
ראשה מביטה לי ישר בעיניים , אני מבחין בעיניים עצובות בודדות
, כמעט דמעה יורדת מהעין , אני נותן עוד פוש קטן לפדלים וממשיך
לשוט במורד שדרות חן ,ברמזור ליד כיכר רבין אני כמעט נדרס ,
אני עדיין מרוכז בחזיון שחלף , העיניים העצובות נחרטו לי
בזיכרון , צפירת הצופר של מונית  שניה לפני שהיא דורסת אותי
מעיפה אותי חזרה לארץ ,ואני מפדל מהר חותך דרך מכוניות נוסעות
נגד כיוון הנסיעה , שמתחזקת בי האמונה שהדרך נכונה וחייבים
להמשיך.

שלושים ואחד בדצמבר , שמיים כחולים דוהרים על אופנוע במרחבים
שעה חמש בערב ופה נראה כאילו צוהרי היום , הכל ירוק מסביב
ומרחוק רואים את הכחול של הים , גואה עוד שלושים קילומטר ,
מסיבת סוף המילניום לשם אנחנו דוהרים שני ישראלים על שני
אופנועים , מסיבת סוף הדרך בסוף העולם , שלושה וחצי חודשים
אנחנו משוטטים שם נתקעים פה ,נוסעים ועפים , עפים ונוסעים ,
ועכשיו גואה נפטר מהאופנועים נרד לתאילנד ומשם לאוסטרליה ,שלוש
ימים אחרונים במדינה המדהימה הזאת הודו ,
בסביבות שש וחצי בערב אנחנו מגיעים לאתר של המסיבה עדיין אור
פה זה לא חורף , אין עוד הרבה אנשים באתר אז אנחנו מקימים את
האוהל ונותנים ראש ומניחים את עצמנו לנוח קצת.
באחת עשרה אנחנו מתעוררים מרעש הבסים ויוצאים החוצה מהאוהל ,
נראה כי כל העולם חוגג אתנו כאן , אנחנו מתעוררים ונדלקים לתוך
המסיבה , האנרגיות טובות האנשים טובים , אני בסוף העולם במסיבת
סוף המילניום סוף הדרך , השפיץ שלקחתי עולה ועולה יחד אתו אני
עולה גם כן מקפץ לצלילי המלאכים המודרניים , מבחין באנשים
מוכרים חוגגים איתי , אני רואה את שימי מנסה לתפוס חי זרים
קטנים שמעופפים סביבו ,אני רואה את החברה מקופנגן ,אני רואה את
האידיוט   מהשכבה מתחתי בבית ספר רוקד עם רסטות כמו של בוב
מרלי , אני רואה את המורה שלי מכיתה ג , אני רואה את קישקשתא
רוקד עם מיקי מאוס , גרגמל ויצחק רבין ז"ל , אני רואה אותה.

שלושים ואחד לדצמבר אלפיים ושתיים , אני עולה במדרגות עם
האופניים , קומה שלישית לא פשוט , לא שאתה רטוב ומלוכלך מבוץ
אחרי שכמעט איבדת את חייך בגלל חזיון תעתועים , ובטח לא שהכלב
מהקומה הראשונה החליט שאתה משחק חדש ולא יעזור מה יגידו לא
יכול להיות שהוא בין חצי שנה , הוא בגודל של פרה קטנה ,והוא רק
גור והוא רוצה לשחק איתי , פעם הבאה שהוא דופק לי ביס אני הורג
אותו.
אני פותח את הדלת מכניס את האופניים למרפסת מוריד את כל הבגדים
המלאים בוץ מעלי ונשאר בתחתונים ,קר לי ממש קר פה בדצמבר , אני
נכנס לחדר ומדליק בפול ווליום את המערכת , אין אף אחד שצריך
להתחשב פה היום השותף שלי נסע לחגוג את הסילבסטר באמסטרדם השנה
, הוא רצה שאני אסע אתו אבל אני אתם מבינים תכננתי לעצמי
תוכניות אחרות ,והייתי דוחה אותם ונוסע אתו אבל השקעתי זמן
וכסף בתוכנית הזאת ולא נשאר לי גם בשביל לטוס ל"גרין" לנד , אז
אני לבד וקר אז אני מדליק את התנור שם אלי טרינינג והולך
להדליק את הדוד בדרך אני מגניב מבט למראה , אני נראה עדיין טוב
, בפינה של המראה יש תמונה שלי ושלה , מעניין אם היא עדיין
נראית טוב , מתחת לתמונה בפינה השניה יש שיר :
אני רוצה לראות אותך
עוברת מולי , מחייכת , צוחקת , מסתנוורת מהשמש.
אני רוצה לצייר אותך
כל תו בפנים , כל קמט ,כל תלתל בשיערך.
אני רוצה לחבק אותך
להרגיש כל חלק בגופך , להריח את עורך.
אני רוצה לנשק אותך
לטעום אותך , לנשום אותך
אני רוצה לאהוב אותך.

אני רוצה שתחייכי ותגידי שלום
אני רוצה שתתקשרי
שתשאלי מה שלומי.
אני רוצה שתבואי ונשב נדבר רק אנחנו.
אני רוצה שתישארי ונצחק , נהיה ביחד.
אני רוצה שתאהבי ... אותי.

שלושים ואחד לדצמבר אחת עשרה חמישים וחמש , כל העולם נסעתי
וחזרתי לאותו מקום , אני נמצא במסיבת סוף המילניום ואני מרגיש
כאילו הסוף באמת פה אין התחלה חדשה האלף הזה הולך ונגמר ואחריו
לא יהיה כלום , לא שנמות או משהו כזה , לא יהיה פה דם ותימרות
עשן או שיפגע בנו מטאור גדול וכל העולם יחדל מלכת ומלקפוץ ,
שום חללית ענק לא תנחת פה וממנה יצאו חי זרים ירוקים אם מסכות
אב"כ וירו בכולם , אנחנו נמשיך לקפוץ נתנשק נשתכר ונסתמם ,
ומחר יבוא יום חדש ואתו אלף חדש ואנחנו בסוף נחזור הביתה אם
דרך אוסטרליה או ארה"ב או אפילו איטליה , נעבוד נלמד , נתחתן
ונעשה ילדים , נמות בתאונת דרכים או בפיגוע או סרטן , הילדים
יריבו על הירושה הקטנה שתישאר אחרי שטפילי החברה והמסים שקברו
אותך גם ככה בחיים ייקחו את חלקם.
אני רואה אותה רוקדת שם , תלתלים זהובים מקפצים בקצב הבסים ,
בטן חלקה ושזופה מתנענעת בקצב הגלים מתחת לזוג שדים זקורים
,רגליים ארוכות שמסתיימות בג'ינס קצרצר וצמוד שעל הירכיים
מונחים זוג כפות ידיים , קצת גבריות ולה תמיד היו ידיים רכות
עם אצבעות ארוכות ויפות כמו אלה שמונפות מעל ראשה המלאכי כמו
טבעת זהובה של מלאכים , כפות הידיים הגבריות מחוברות לידיים
יותר גבריות שמחוברות לכתפיים ולראש גברי שמנשק את הצוואר
שלה.

אני מפעיל את המכשיר ומתיישב מולו אני מביט בטלוויזיה ורואה
בבואה של עצמי  בתנועות הפוכות , אני מביט ימינה היא מביטה
שמאלה , אני שמאלה והיא ימינה, אני מרים את הבאנג ביד ימין היא
בשמאל ,או שאני מסטול או שהמצלמת וידאו מקולקלת , אני מניח את
הבאנג ומוציא עשן שחור משחור , אני מתחיל להקריא כל כמה מילים
אני מביט למצלמה בתוך העיגול השחור ככה שמי שיצפה יבין שאני
מדבר ישר עליו ומביט לו יישר בעיניים , העיניים הבודדות שלי
מסתכלות בתוך העיניים הבודדות שלו.
אחרי הקדמה אני מסביר למה אני התפוצצתי.
אני מכבה את המצלמה מוציא את הקסטה ושם אותה בתוך מעטפה חומה
אני רושם עליה את הכתובת של אבא שלי ושם בול ואז אני נזכר
שחבילות צריך לשלוח בדואר חשבתי על הכל רק בזה אני נזכר עכשיו
, מצלמת וידאו , חצובה , וידאו , מעטפה , בולים , עט , דפים ,
קניתי.
במילואים האחרונים גנבתי קצת חומר נפץ ותפרתי לבד חגורה מתאימה
שתתלבש על המעיל , בניתי מנגנון לבד ממרשם שלקחתי באינטרנט ,
ראיתי קלטות של משרד הביטחון על מחבלים מתאבדים , קראתי
תחקירים על אבטחה ומודיעין , בדקתי את המועדון וקניתי כרטיסים
, הכל היה מוכן ועכשיו זה אין איך לשלוח את הקלטת , טוב לא
נורא בטח ימצאו את זה אחרי שאני יתפוצץ , אני רק מקווה שלא
יעשו לי כמו למחבלים בעצם מעניין איזה בית יהרסו של אבא שלי או
השותף שלי.

שלושים ואחד לדצמבר , קור אימים פה גם פה חורף , אני בניו יורק
מדיסון סקוור גרדן , המקום המלוקק להיות בו בערב השנה החדשה
,אלפי ניו יורקים צוהלים זוגות זוגות מתחבקים כולם , השעה
מגיעה כולם צועקים להיות מוכנים , השעון נדלק באורות גדולים ,
עשר , עשר אצבעות שלו נגעו בה , תשע , הכדור הגדול מתחיל
להתגלגל , שמונה , היא הייתה מאושרת , שבע , בלעדי ,שש , אתו
,חמש ,הצעקות ברקע מתגברות ומתחלשות כמו סירנה עולה ויורדת ,
ארבע ,קשה לי לנשום , שלוש , שנה עברה המחנק לא , שתיים , אחד
, הכל נהיה שחור.
כשהתעוררתי אחרי שבוע הייתי בארץ שוב , אחרי שנה ושלוש וחצי
חודשים , הרמתי את הראש וראיתי את אבא שלי הוא הביט עלי חצי
בוכה וילל הוא נראה כל כך זקן , כאילו לא עברו שנה וקצת אלא
עשרים שנה , הוא ניגש וחיבק אותי , הבכי יצא מאליו , של
שנינו.

שלושים ואחד לדצמבר , אני מתלבש לוקח את המעיל עם החגורה ושניה
לפני שאני יוצא אני מביט במראה פעם אחרונה , איך אני נראה היום
ואיך נראיתי לפני שנה בדיוק , מוזר איך הזמן רץ ואתה לא שם לב
לשינויים , שיער ארוך מזוקן ומלא סמים קשים - לפני שנה , קוצים
זקן צרפתי ומעשן סמים קלים - היום.
שניה אחרונה לפני הדלת אני בודק שיש הכל מפתחות לבית ,ארנק ,
כסף , כרטיסים , פלאפון , מצית , סיגריות , קונדום , הרגלים זה
הרגלים אז אם זה הפעם האחרונה שאני עושה את זה.

אני יורד מהמונית כמה מאות מטרים לפני המועדון , אני רוצה
לעבור על הפרטים שוב ולעשן ג'וינט אחרון לפני להירגע ,
טרנקילו.
התוכנית  היא להיכנס למסיבת הסילבסטר במועדון הלמון בדיוק
כשהשנה החדשה תכנס , בהתחלה יחשבו שזה מחבל מתאבד שבא לעשות
פיגוע התאבדות בשל הסכסוך היהודי - פלשתינאי  , יבכו על
הצעירים שמתו ביום כזה , יספרו בחדשות על ככה וככה שמתו בפיגוע
ועל כמה נפצעו ושעדיין לא ידועה זהות המחבל ובגלל שכמעט אף אחד
לא מגיע עם ארנק או תעודה מזהה למועדון חלק מהגופות עדיין לא
זוהו וייתכן מאד שאחת מהגופות הלא מזוהות היא המחבל , ושעדיין
אף ארגון טרור לא לקח אחריות על הפיגוע , בעיתונים שלמחרת יראו
תמונות זוועה , של הרוגים ופצועים , ושל מקום האירוע , ויגידו
שלא היה זוועה כזאת מאז הפיגוע הרצחני בדולפינריום , שלא הורגש
כזה הלם מאז אסון המסוקים , שלא היה כזה מבוכה בכוחות ביטחון
מאז רצח רבין , בראיונות   הפצועים יספרו על איך שמחו ורקדו
ולא האמינו שדבר כזה יקרה ואיזה נורא זה שנקרעו להם המכנסיים
החדשות והחולצה החדשה התלכלכה בדם (דם עושה כתם לא ? ) ,רק
לאחר כמה ימים ישראל תכבוש את עזה מחדש ובעצם תתחיל את מלחמת
העצמאות הפלשתינאית שתתלקח ותדליק את כל המזרח התיכון למלחמה
כוללת ,ולמלחמת עולם שעיקרה הדמוקרטיה בראשה של בוש הקפיטליסט
נגד האיסלאם הפונדמלסטי בראשו של סדאם ובן לאדן.
זאת בערך התוכנית , לפחות החלק הראשון שאחריו כמובן תשקוט הארץ
ארבעים שנה ויבוא מנהיג בישראל , ושלא תבינו לא נכון אני לא
דתי , ואני לא עושה את בשביל שום מטרה נעלה אלא רק שהשקט יחזור
לראש או לפחות הזמזום יפסיק.
אני זורק את הבדל על הרצפה מזה משנה גם ככה העולם הולך להיחרב
, אני מתקדם לעבר התור  הראשון , אני רואה כמה עשרות אנשים
מתקהלים , בנות מחומצנות שיער לבושות גופיות קצרות וחצאיות
קצרות חלקן מעשנות סגריה חלקן מנסות להתחמם על ידי ריקוד איטי
וחלקן מחוממות על ידי ידיים גבריות.
אני רואה גברים לבושים יפה מלאים בעצמם מנופחים כמו טווסים ,
חלקם שיכורים , חלקם משחקים אם המפתחות של המכונית , חלקם
משחקים עם הביצים ביד אחת ואם השניה מחממים איזה מחומצנת.
את הבדיקה הביטחונית אני עובר ללא בעיות , פשוט מוריד את המעיל
בא באדיבות נותן לדורמן שיעביר עלי גלאי מתכות , המטען מוצמד
למעיל , מראה לו כרטיס ולובש את המעיל וממשיך הלאה לתור הבא.

שלושים ואחד לדצמבר מתי שהוא , אחרי כמה ימים או אולי שבועות
בין כבישת עזה למלחמה , בין כל הכותרות על המלחמה הכוללת  ועל
מלחמת העולם השלישית תתפרסם כתבה קטנה על זה שמבצע הפיגוע הוא
ישראלי שביצע את הפיגוע על רקע אהבה נכזבת והשפעת סמים , העם
יהיה בשוק ויוכה תדהמה , הממשלה תתפרק והנשיא יתפטר ,אף לא
ייקח אחריות על גלגול הדברים  והמלחמה תהיה קשה עוד יותר בשל
כך שהתחילה בקזוס ביילי  (מצחיק לא שני עמים נלחמים מעל חמישים
שנה ,ועדיין יכנו את זה בהיסטוריה קזוס ביילי ) מטורף שהחליט
להתאבד בקלאסה.
היום הזה שלושים ואחד לדצמבר יוזכר וייזכר כערב השנה החדשה אלא
כסוף , סוף העולם.

אני מגיע לתור האחרון , הכניסה למועדון , אני מזיע לא מלחץ חם
אם המעיל הזה לא נוח לי בכלל ונהיה מסורבל , המחומצנות מתחילות
גם כן להתחמם והריקוד האיטי מתחיל להיות יותר קופצני ומלווה
בצווחות חלשות שמתמזגות אם הצעקות מתוך המועדון , הארסים
מתחילים להתחמם גם רואים על הקריז בפנים שלהם , כבר התחילו לי
הרהורי חרטה עד שאיזה ארס אחד נתקע בי והתחיל להבטיח חכה בפנים
שהדורמן לא יראה אני מפוצץ אותך , אידיוט נראה מי יפוצץ את
מי.
אני מגיע לשרשרת שמסמנת את קו הסוף בתור הזה בחורה חייכנית
ומאופרת יותר מדי מבקשת ממני כרטיס , אני מראה לה את הכרטיס
בחיוך של הכינותי מבעוד מועד ,היא מחזירה בחיוך של יופי לך
כפרה סע אתה והחברה שלך , ואז היא מביטה מאחורי החיוך יורד
והיא צועקת לתוך האוזן שלי כי כבר לא שומעים כלום מהצעקות ,
איפה הבת זוג  היא שואלת , אני מחזיר לה שאני לבד.

שלושים ואחד דצמבר אלפיים ושתיים , עשר , הספירה לאחור מתחילה
, תשע , אין מה לעשות הגענו עד הלום , שמונה , המוסיקה נחלשת
כולם צועקים ,שבע ,אני שומע את הצחוקים מריח את האלכוהול
באוויר , שש , אני זורק את הסגריה על הרצפה ומכבה אותה , חמש ,
עוצם את העיניים , ארבע , עוד לא , שלוש , עוד לא ,שתיים , עוד
קצת , אחד...

ראשון בינואר אלפיים ושלוש , חצות ועשר שניות , אני לבוש יפה
וחגורת נפץ לבד מחוץ למועדון , לא נתנו לי להיכנס , מסיבה
לזוגות בלבד , מזה חג האוהבים או מה סה"כ סילווסטר מה לי אסור
לחגוג , לי אסור לשמוח , אז מה אם רציתי לפוצץ את כולם , איך
לא חשבתי על זה קודם הייתי צריך לחשוב על כל הפרטים מילא הקסטה
אבל זה להגיע עד לכאן ועכשיו לחזור , הייתי צריך לחשוב על זה ,
אולי הייתי צריך לבוא אם מישהי להזמין מישהי אולי זה היה
עוזר.