את יודעת, רבנו כל כך הרבה, עד שכבר יש כאן משהו שאני לא יכול
להגדיר אותו.
דירה של שני אנשים שבה גר רק אדם אחד, שהוא כל כך בודד, עד
שהוא כבר לא בטוח, שהוא יוכל לסבול את זה יותר.
יש חמיצות באוויר שנגרמת כנראה רק בגלל העובדה שלא ניקיתי את
הדירה מאז שעזבת, כמו שלא ניקיתי את תחושת החסר מאז שהלכת,
משאירה אותי טובע בדירה חמוצה וחתול אפור ג'ינג'י מפונק.
החלק שלך במיטה נשאר סתור כמו כשקמת לצחצח שיניים לפני הקפה
ועדיין יש שם את כתם הדם כי שכחת להחליף טמפון.
אני בטוח שהם שם.
אני בכלל ישן על הספה, היית מאמינה, אני, על הספה, האדם הכי
אנוכי, עצלן ומפונק שקיים עלי אדמות, כדברייך, ישן על הספה, רק
כדי לא לחוש את החום שעדיין שם, בחלק שלך של המיטה, למרות
שעזבת לפני שבוע בכלל, אני יודע שעדיין חם שם, איפה ששכבת.
אני בטוח שג'רמי מתגעגע אלייך, אני לא נותן לו חלב, הוא נגמר
יומיים אחרי שהלכת, אז קניתי חבילה ענקית של מזון יבש מגעיל
שיספיק לו לכל החיים בטח.
אני עוד זוכר כשאימצנו אותו.
הוא היה כזה קטן, כולם היו בטוחים שהוא לא יחיה, אבל הוא שרד,
כמו שאני מעולם לא הצלחתי. קראת לו ג'רמי על שם סבא שלך, שהיה
בכלל אוסטרלי, אבל את החתול שלנו, זה בכלל לא עניין.
חלפה שנה מאז, ג'רמי כבר חתול ענק כזה, ומגרגר עם נשירה אביבית
שמשגעת לך את השכל, אבל הוא הרגיע כמעט את כל המריבות שהיו
לנו, ממש כמו ילד קטן הוא היה מתכרבל בחיק שלך ומסתכל עלייך
במבט של, נו, בנאדם, תהיה גבר ותאמר סליחה.
כיום אני די בטוח, שאם לא היה לנו חתול לא הייתי נכנע כל כך
לכעס שלך.
אני, אני לא יכול אפילו לדמיין איך החלקתי, איך הייתי כל כך
אידיוט כששכבתי עם לילך, ועוד במיטה שלנו, כמו שמילמלת אחרי
זה, אחרי כל הסערה והדמעות שלך נופלות במחול על רצפת הקרמיקה
המכוערת שבעל הבית בחר.
די, הילקי, די, ניסיתי להרגיע אותך והרגשתי כל כך מכוער, ונבזי
וטיפש עד שהפסקתי ויצאתי נסער לחדר המדרגות ועישנתי את כל
הטיים שהיה לי.
אני, אני אפילו לא יודע איך זה קרה, רגע אחד אני ולילך חיכינו
לך שתחזרי הביתה, היא הגיעה מוקדם מידי, וחיכתה לך במטבח על
כוס קולה וסתם דיברנו, ממש סתם, אפילו ג'רמי לא אהב אותה ורגע
אחר כך אני מוצא אותנו במיטה שלנו ואני חודר אליה בכוח כזה
והיא נאנחת, כאילו שהיא אישתי או משהו.
אני לא יכול להבין בכלל איך זה הגיע ואיך זה נפל עליי וכמו
אידיוט מושלם. צעקתי עלייך שאת קנאית, ושזאת רק חברה שלך ולא
איזו זונה מהרחוב, ולא ידעתי שזה דווקא מה שהכי הכעיס אותך, מה
שהכי הכאיב, שזאת היתה דווקא לילך, החברה שלך כשעוד גרת
בפרברים העשירים ברעננה.
לא יודע אם הפסקת לאהוב אותי, לא יודע אם את יודעת כמה אני
מצטער, וכמה שאני יודע שאני אידיוט.
אני זוכר שפעם אחת, במהלך הריבים האלו, ממש לפני שעזבת, שאלת
אותי מה יותר חשוב לי, את או החיים שלי
ועניתי לך, החיים שלי, ותעזבי אותי בשקט
ובאמת עזבת
ולא ידעתי, ולא ידעת
שהחיים שלי
הם את.