לזכר אימו של אור שנקטפה מהעולם בטרם עת.  ת.נ.צ.ב.ה

שקט.  כל כך הרבה אנשים.  בהסתכלות מהצד זה נראה כמו אירוע
חברתי - המוני אנשים שהתקבצו ביחד.  אבל אף אחד לא מחייך.
רובם בוכים.  שקט.  כל כך הרבה שקט.  אנשים מחובקים.  זעקות
שבר.  אפילו השמיים בוכים.  ושקט.  בעיקר שקט.

עצב.  מסע הלוויה משתרך לאיטו בין הברושים הגבוהים של בית
הקברות.  גוש של אנשים שגוררים את רגליהם בכבדות.  עצב.  כל כך
הרבה עצב.  חלקם מכירים את המנוחה.  חלקם כמוני, קשורים רק
בדרך עקיפה.  ועצב.  בעיקר עצב.

כאב.  "זוהי מצווה לכסות את הגופה!" מכריז מישהו ואני מרגישה
דקירה.  גופה? זו לא גופה! זו אמא של אור!  כאב.  כל כך הרבה
כאב.  "אשת חיל מי ימצא..." מתחיל הרב לשאת תפילה.  אנשים
ממלמלים הספדים בשפתיים רפות.  וכאב.  בעיקר כאב.

הלם.  אני מבחינה בפרצופו של אור בין המוני הפרצופים.  רוצה כל
כך לחבק אותו.  הלם.  כל כך הרבה הלם.  "יתגדל ויתקדש שמי
רבא..." בן 18 בקושי וכבר אומר 'קדיש' על אימו.  צמרמורות
עוברות בגופי.  והלם.  בעיקר הלם.

שקט.  נגמר הטקס.  שיירת אנשים מניחה אבנים על הקבר הטרי.
שקט.  כל כך הרבה שקט.  מחבקת את אור.  רוצה להגיד משהו, אבל
מה אומרים?  ושקט.  בעיקר שקט.