המערכת התחילה לפעול. ברקע שמעתי את stairway to heaven של לד
זפלין. פקחתי את עיני.
יו, אני כל כך עייפה, למה אני אף פעם לא מקשיבה להורים שלי
כשהם אומרים לי ללכת לישון?
התיישבתי במיטה שלי. איזה יום היום בכלל? למה אני ערה בכזו שעה
מוקדמת? אהה, נכון, היום הראשון ללימודים.
נעמדתי והתמתחתי. התחלתי ללכת לכיוון השירותים.
פתחתי את האור, רוקנתי את שלפוחתי, ושטפתי פנים.
כרגיל, צמח לי בלילה חבר חדש על הפרצוף, או בכינויו העממי-
חצ'קון- חבר חדש לשנה החדשה. נהדר.
חזרתי לחדר ורציתי לישון, אבל אמא כבר הספיקה לצעוק בכדי
שאקום, והצעקות שלה יכולות להעיר את המתים, אך האם באמת הם
יעירו?
לבשתי את הג'ינס שלי, ואת חולצת בי"ס. צריך לקשור את מי שהמציא
את התלבושות האחידה הזאת לכיסא, ולתקוע לו בפה איזו חולצה כזאת
עם סמל בי"ס, שידע איך אנחנו מרגישים.
בטוח שהיום זה היום הראשון לבי"ס?
שיט.
עוד שנה לחזור לבי"ס הישן והמתקלף, עם המורות המרירות
והמדוכאות , ולכל הזיכרונות.
גם דולב למד בבי"ס הזה. כן, דולב, מה ששמעתם. שם מוזר, אבל
יפה.
סיימתי להתלבש ולהתארגן, ולקחתי את התיק שלי.
שתיתי את השוקו שלי, ואמרתי לאמא שאני מתכוננת ללכת בעוד דקות
ספורות.
"אהה, רינת...",אמא שלי מלמלה,
"אני... אהה...שיהיה לך בהצלחה, ואם... כאילו, תנסי לא לתת
לזיכרונות להפריע לך...", היא אמרה.
"אל תדאגי", אמרתי בקצרה ויצאתי מהבית.
הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. התיישבתי על הספסל הקבוע שלי
וחיכיתי. לא לאוטובוס, לדולב...אבל אז נזכרתי שהוא לא יבוא,
וכשהגיע האוטובוס עליתי עליו לבד, והתיישבתי בסוף.
הסתכלתי בחלון, אבל לא ראיתי כלום.
האוטובוס נסע, ועבר תחנה אחר תחנה. ובכל תחנה עלה מישהו אחר,
או חבורת ילדים, או שהתחנה הייתה ריקה. ובכל תחנה, ובכל פעם
שבו האוטובוס עצר, חיכיתי לראות את פניו המחייכות של דולב, אבל
התבדתי. כל פעם מחדש נזכרתי שזו כבר לא התחנה שלו, לא האוטובוס
שבו הוא נוסע.
הגעתי לבי"ס, וחיפשתי את הכיתה שלי, ועם כושר הניווט שלי, ללא
הצלחה.
אז הלכתי למזכירות, כי הבי"ס היה די שומם, ושאלתי היכן כיתה
ט'1.
המזכירה הסתכלה עלי, וכיוונה אותי לכיוון הכיתה.
נכנסתי לכיתה "שלי". כיתה ריקה, קירות שנצבעו בחופש, עירומים
וריקים, מזגן מקרטע, והשולחן שלי ושל דולב. אהה, שכחתי, השולחן
"שלי".
אז הנחתי את התיק שלי על השולחן, ולא היה לי שום ספק שאיש לא
ירצה לשבת שם, ואיש לא יגע בתיקי.
ירדתי למטה, והסתובבתי בחצר, ואמרתי שלום לשומר ולמורות שהחלו
לבוא. והבי"ס החל להתמלא בתלמידים, שלחלקם היו זיכרונות מבי"ס,
וחלקם חדשים.
והפעמון צלצל, אחרי שהספקתי לומר שלום לכולם, ולחייך קצת.
והתיישבתי בכיסא שלי. כל הכיתה הייתה מלאה, רק לידי אף אחד לא
ישב. אך אחד לא העז לשבת שם, והמורה אף לא העזה להעביר אף אחד
לידי.
והמורה דיברה, ואני חלמתי עליו.
                           

"דולב, תעבור לשבת ליד...אהה, רינת", אמרה המורה.
"אבל המורה! אני לא רוצה לעבור", דולב ניסה למחות.
"תעבור עכשיו!", המורה התעצבנה.
שיט! מה היא מעבירה אותו לידי? לא החלפתי איתו אפילו מילה אחת
במהלך השנה! יו....
אז פיניתי את הדברים שלי ועשיתי לדולב מקום.
הוא הנהן לעברי.
והשיעור התחיל. איזה שעמום! כמה המורה הזאת יכולה לדבר?!
"קלטי את כתמי הזיעה בבית השחי שלה!", דולב לחש לי, "זה כל כך
מצחיק! כאילו מה, עכשיו אמצע החורף!"
"חחחח, כן, המורה הזאת מזיעה תמיד", עניתי לו, משועשעת.
"איזה משעמם השיעור הזה, אני נרדם פה!", דולב את קרא את
מחשבותיי.
"כן אהה?", עניתי.
והשיחה הופסקה ע"י המורה שכנראה שמעה את מה שאמרנו, מכיוון
שהיא העיפה את שנינו להרשמה.
"יו זו ההרשמה החמישית שלי!", דולב נלחץ.
"חפיף", אמרתי וסימנתי בידי לאות ביטול, "התעודה של כיתה ז' לא
משנה כלום."
"תגידי, לא יצא לנו לדבר הרבה במהלך השנה...", דולב התחיל לדבר
ואז הופסק ע"י המזכירה שקראה לו להיכנס לחדר ולהירשם.
עלינו לכיתה,הצגנו בפני המורה את ההרשמה שלנו, והתיישבנו.
ואז נשמע הצלצול הגואל, ירדתי למטה, לחצר.
"פשש...את ודולב ממש מסתדרים", גליה הקניטה אותי.
"מסתדרים מי ישמע, סתם מדברים כדי להפיג את השעמום של השיעור",
עניתי לה בהתרסה.
"שיהיה, כך או כך, את יודעת שאין לו חברה...", היא אמרה, ואז
הפסקתי אותה.
"אני ודולב? דולב שמר?! חח, ספרי עוד בדיחה.", עניתי מבודחת
למדי.
"מה שתגידי, לפי דעתי אתם דווקא כן מתאימים.", היא ענתה, מנסה
לסגור את השיחה ולא לצאת מופסדת.
טוב, היום נגמר והלכתי לבית שלי. מתברר, שהאסטרולוגיה לא
מסכימה עם גליה- אני ודולב לגמרי לא מתאימים מבחינה
אסטרולוגית...רגע, רגע, רגע, למי איכפת אם אנחנו מתאימים? אני
לא הולכת להיות חברה של דולב שמר.
יום למחרת הגעתי לבי"ס והתיישבתי במקומי, דולב הגיע אחרי וגם
כן התיישב. צחקנו כל השיעור, וגם בשיעור שלאחר מכן, ובזה
שאחריו.
"רינת, את ודולב ממש מסתדרים! כל הכיתה רק מסתכלת עליכם מדברים
במהלך השיעור", גליה התחילה שוב את הוויכוח.
"מה פתאום? מאיפה את רואה?! אפ'חד לא מסתכל עלינו חוץ ממך, וזה
גם כן כי את בוודאי רוצה להיות חברה שלו בעצמך", עניתי לה
מבולבלת לגמרי.
היום עבר כל כך מהר, אף פעם הוא לא עבר כל כך מהר.
הגעתי הביתה, וברגע שהנחתי את התיק שלי, הטלפון צלצל.
"היי רינת, מה המצב? זה דולב. מה חדש?"
"הכל טוב", עניתי מבולבלת. למה הוא מתקשר אלי בכלל?
" חשבתי, אולי..אממ...אם את רוצה...אולי לבוא אלי ונעשה שעורי
בית ביחד?", הוא ענה, מהסס משהו.
" בטח, למה לא?", עניתי, לא מאמינה למה שאמרתי. אני? אלך לדולב
שמר ואעשה איתו שעורי בית? בבית שלו?!
אז קבענו. ארגנתי את הדברים שלי והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלו.

הגעתי אליו וצילצתי בפעמון. הדלת נפתחה ודולב הזמין אותי לחדר
שלו.
התחלנו לעבוד.
"את יודעת מה התשובה לתרגיל 125?" הוא שאל אותי.
"לא בדיוק הסתבכתי אי....רגע...הצלחתי!!", שמחתי.
"את יכולה להסביר לי?", הוא שאל.
"בטח".
רכנתי לעברו.
"תראה, זו חזקה שניה, ועוד חזקה רביעית זה חזקה שישית, ואם
שמים בסוגריים, ומוסיפים מי....", לא סיימתי את המשפט.
דולב רכן לעברי ונישק אותי.
הסתכלתי עליו די מזועזעת ומלמלתי משהו לגבי אחותי הקטנה (אין
לי אחות קטנה) שהלכה עם הכלב שלי שנאבד (אין לי כלב) ואני
צריכה ללכת עם אמא שלי לחפש אותו (אמא שלי בחו"ל), והלכתי
הביתה.
כשהגעתי הביתה, שום דבר לא הסתדר לי בראש. אני ודולב? לא יכול
להיות.
למחרת באתי לבי"ס והתיישבתי במקומי. במהלך כל השיעור הראשון
שתקתי, וגם דולב שתק.
הסתכלתי עליו. בעצם, כשחושבים על זה, הוא ילד יפה.
יש לו עיניים ירוקות כאלו, והוא די שזוף. נכון, הוא נמוך ממני,
ודי רזה, נו אז? הוא נראה די טוב.
"את לא מתכוונת לדבר איתי?", הוא שאל.
" אממ...אני לא יודעת מה לומר", עניתי לו.
"טוב, אז אני מצטער, זה לא היה במקום", הוא אמר.
"לא... כאילו אין לך על מה להצטער, זה...זה דווקא היה בסדר",
עניתי לו, לא מבינה מי מדבר במקומי.
"אהה, אז במקרה הזה..." והוא לא הספיק לסיים משפט מכיוון
שהמורה שלחה לעברו מבט רצחני.
בהפסקה כל הכיתה יצאה, ונשארנו רק הוא ואני בכיתה.
"אז כמו שאמרתי קודם, אם זה בסדר אז..." , הוא רכן לעברי ונישק
אותי שנית. לא יודעת למה, לא יודעת איך, אבל זו הייתה הרגשה
טובה, להרגיש את השפתיים שלו על השפתיים שלי, להרגיש את חום
הגוף שלו... ושוב פעם הופרענו, ע"י מורה, שהזהירה אותנו שבבית
הספר אין מקום לדברים כאלה.
אז צחקנו ויצאנו מהכיתה לכיוון החצר.
"רגע", הוא עצר אותי לפני שיצאנו לחצר, "אז אנחנו זוג?"
"נראה לי שכן...",עניתי מהוססת.
"יופי", הוא אמר ושילב את ידו בידי, וכך נכנסנו לחצר, והרגשתי
כאילו כל בית הספר מסתכל עלי.
"אז כנראה שאתם כן מתאימים", אמרה גליה.
"כנראה", אמרתי לה.
"ידעתי!" היא זרקה את העובדה הזאת בפרצוף שלי.
"נו אז מה? העיקר שהוא חמוד כל כך!", עניתי לה וסיימתי את
הוויכוח.
                                   

"את יודעת רינת, כשנתחתן יום אחד, אני אכין לנו את הבובות הללו
ששמים בראש העוגה, אני גם אדאג לפרחים בעצמי, כי אף אחד לא
יודע לסדר פרחים כמו שצריך", הוא אמר לי יום אחד כשישבנו בחדר
שלי, אני ישבתי ישיבה מזרחית והוא שכב כשראשו מונח על רגלי.
"מה עוד אתה תעשה?", שאלתי אותו, מבודחת מהרעיון שנתחתן יום
אחד.
"אני גם אתפור את השמלה שלך, ואת הטוקסידו שלי", הוא ענה לאחר
מחשבה.
"כן, אז אתה גם מסדר פרחים, גם תופר, וגם יודע לאפות ולבשל. כל
הכבוד לך דולב שמר, אתה בנאדם מוכשר מאוד.", צחקתי ונישקתי
אותו.
"בא לך לצאת מחר לסרט?", הוא שינה את הנושא.
"מחר? לא יודעת יש מחרתיים מבחן גדול אז מחר צריך ללמוד...",
עניתי לו.
"מה את מודאגת? בואי לסרט, ואני אלמד בשביל שנינו, אנחנו הרי
יושבים אחד ליד השני אז תעתיקי ממני.", הוא ענה לי.
"שאני אעתיק מדולב ? בטח, אני ממש יכולה לדמיין את זה...",
עניתי לו.
"תראי שאני אלמד!" הוא אמר.
"טוב, אז נלך מחר לסרט." עניתי.
הלכנו לראות את "חזרה לעתיד 2". הסרט היה טוב מאוד, ואיתו בעצם
חגגנו את שנת החברות הראשונה שלנו. שנה שלמה היינו חברים.
טוב, לומר את האמת, אני לא יודעת אם הסרט היה טוב, לא בדיוק
הצלחנו לראות אותו, אבל לא נורא, העיקר שנהננו.
                                     

"דולב, נראה לי שאני אעביר אותך מרינת", אמרה המורה.
"אבל המורה! היא עוזרת לי! רק איתה אני יכול באמת ללמוד!",
דולב ניסה להתגונן.
"טוב, אבל אם תמשיכו לדבר...", היא איימה.
"אנחנו לא נדבר המורה", עניתי לה בקול מתוק שהשתיק אותה.
באותו ערב גם הלכנו למסיבה ביחד, אני ודולב. ורקדנו והשתוללנו.

הגענו אל הבית, וההורים שלי היו בחוץ לארץ (עוד פעם).
עלינו לחדר שלי והתיישבנו על המיטה. דולב נישק אותי ואז חיבק
אותי. הוא כל כך חם, ובחוץ היה כל כך קר, חום הגוף שלו סחרר
אותי. כל כך נעים היה לי להרגיש את הגוף שלו עוטף את שלי, את
חומו משתלט עלי, להרגיש את האהבה שלו. כמו תמיד, דולב ידע שלא
לחצות את הקווים האדומים, ידע מתי להפסיק, מתי לעצור. אחרי
שהצליח לחמוק בפעם המיליון מסכין העברת המקום של המורה, הוא
שמח ועלז פי מאה מביום רגיל. הוא השתולל כל כך במסיבה, ורקד,
פשוט תענוג לראות אותו נהנה. רואים את הברק בעיניים שלו, כמו
בעיניים של ילד קטן.
אני כל כך אוהבת את השיער שלו. יש לו שיער ארוך, אבל חלק ורך
כל כך. וכשהוא מפזר אותו הוא נראה כל כך גברי ויפה.
הוא אוהב את העיניים שלי, כי הוא אומר שהן מגלות לו דברים עלי
שלא היה מצליח לפענח בשום דרך אחרת.
הוא גבה מאוד מאז כיתה ז', וגם התחזק. גופו שפעם היה צנום
ושברירי הוא עכשיו שרירי וגברי להפליא. עכשיו כבר הרבה הרבה
יותר כיף לחבק אותו, להרגיש אותו.
ואנחנו עדיין יושבים באותו שולחן, ביחד, מאז כיתה ז', ואיש לא
מעיז להפריד בנינו, או להעביר אותנו מקום, ולמה להם? לשנינו יש
ציונים טובים מאוד.
זה כל כך כיף לקום בבוקר ולדעת שאני אראה את דולב בתחנת
האוטובוס. ואז הוא ינשק אותי, ויחבק אותי, וישלב את זרועו
בזרועי, וכך נעלה לאוטובוס. ונקשקש כל הזמן על השיעורים,
והמבחנים, והחברים שלו, והחברים שלי. זה פשוט הופך את הבוקר
לתקופה הכי אהובה עלי.
                                   

אז ישבתי לבדי, בכיתה מלאה אבל בעצם ריקה. והשיעור עבר כל כך
לאט. והמורה שוב פעם דיברה על התקנון של בי"ס, ועל התלבושת
האחידה, ועל ההרשמות, ועל שיעורי מתמטיקה, ועל עוד דברים שלא
הקשבתי להם, כי הייתי עסוקה בלהתגעגע להערות של דולב.
ופתאום נפתחה הדלת של הכיתה, ופנימה נכנס בחור גבוה, צנום
וביישן.
"היי אני תומר, אני התלמיד החדש. סליחה על האיחור", הוא אמר.
"אוקי, כנס פנימה ונחפש לך מקום לשבת", אמרה המורה
כל הכיתה היתה מלאה, ובכל שולחן כבר ישבו שני אנשים, חוץ
מהשולחן שלי. והמורה, עם הבעת אי נוחות על פניה, ואולי גם טיפה
של התנצלות אמרה:
"לך שב ליד רינת"
והוא בא והתיישב לידי. הרגשתי אי נוחות עצומה, וביקשתי לצאת
החוצה להתרענן, והמורה שכנראה הבינה אותי, הסכימה.
יצאתי החוצה ושאפתי אוויר. הרגשתי תחושת מחנק עצומה, ואולי גם
הרגשתי תחושת אשמה על כך שהרשתי לתמיר, תומר או משהו שמו הזה
לשבת לידי.
נכנסתי חזרה לכיתה והתיישבתי.
היום עבר מהר מאוד, וחזרתי הביתה, והעברתי את שאר היום בלי
לחשוב על דולב ועל הכיתה, ועל השולחנות. ביום-יומיים שאחר כך,
לא החלפתי מילה עם תומר. לא דיברנו בכלל במהלך השיעור, כל מה
שידעתי עליו בא לי ממקורות חיצוניים, או בקיצור- שמועות.
ואז בשיעור אחד, הוא שבר את השתיקה.
"וואו! קלטי את כתמי הזיעה של המורה הזאת! זה אולי 20 מעלות
צלזיוס בכיתה! מה היא מזיעה?", הוא שאל, מבודח כליל.
הסתכלתי עליו המומה.
"גם ממש משעמם כאן!", הוא אמר, כנראה לא מבחין בהבעת הפנים
שלי.
הראש שלי הסתחרר והרגשתי כאילו כל הכיתה מסתובבת סביבי.
השיעור נגמר, וכל הכיתה נהרה לחצר, גליה התיישבה לידי.
"הוא יושב לידך", היא אמרה, כנראה חושבת שאני עיוורת או
מטושטשת לחלוטין.
"כן." , עניתי, לא רוצה לחשוף את מה שהרגשתי באותם רגעים.
ואז צלצל הפעמון והתחיל השיעור השני. תומר עדיין ישב שם, וכל
העניין הזה לא היה חלום בלהות.
"תגידי, אני צריך להשלים קצת חומר, איכפת לך לבוא איתי לספריה
אחרי הלימודים לעזור לי?", הוא שאל.
למרות הרגשת הדה ז'ה וו המאוד מוזרה, לא יכולתי לסרב. אולי
מפני שהיו לו את זוג העיניים הכי ירוקות והכי מדהימות שאי פעם
פגשתי (חוץ מעיניו של דולב).
הגיעה ההפסקה הגדולה ותומר קרא לי לבוא איתו לספריה. הלכנו
בשקט, לאט, בצעדים מדודים. לא החלפנו אפילו מילה.
הגענו לספריה, ותומר פתח לי את הדלת, כנראה בניסיון די נחמד
להיות ג'נטלמן.
"טוב תראי, אני צריך לצלם את היסטוריה- חמשת השיעורים האחרונים
של שנה שעברה. ספרות- כל המושגים שהגדרתם בכיתה, את עמוד מאה
עשרים וחמש מספר הביולוגיה שלך- עם התשובות כמובן, ואת
מתמטיקה, כל החומר שלמדם בחודש האחרון של שנה שעברה.
התחלתי להוציא את המחברות. הוא צילם את ספרות, ואז את
היסטוריה, ואז הוא ביקש:
"אמ, ומה עם ביולוגיה?"
הוצאתי את הספר מהתיק שלי, וברגע שעמדתי לתת לו את הספר, הוא
רכן ונישק אותי. נשיקה כה מבוישת, כה רכה, כה תמימה, ועם זאת
הרגשתי תחושת אשמה נוראית, תחושה לא מוסברת, ולכן פשוט יצאתי
משם במהרה, ממלמלת משהו לא ברור.
חזרנו לכיתה, ועברתי מקום. לראשונה זה שלוש שנים לא ישבתי
בשולחן "שלי". שלוש שנים, אפילו בהקבצות, הייתי יושבת שם.
וכמובן, ברגע שנכנסה המחנכת לכיתה, היא החזירה אותי מהר מאוד
למקומי הקבוע.
תומר הבין כנראה שעשה מעשה לא נבון, ולכן שתק ולא אמר מילה.
אבל לקראת סוף השעה הוא לא יכל לעמוד בפיתוי ושיגר אלי את הפתק
הבא:
"רינת! אני לא יודע מה עשיתי לא נכון. למרות ששתקנו רוב הזמן,
הרגשתי כימיה ביננו. אולי דמיינתי לעצמי? אולי התקדמתי מהר
מדי? כך או כך, אני מצטער... סולחת?"
לא עניתי לו.
בסוף השעה, ראיתי איך הוא מיהר לחברים שלו, לברר עוד קצת עלי,
לראות מה קרה. אחרי הכל- הוא נראה די טוב, הוא בוודאי לא מיהר
מדי, והוא לא דמיין את הכימיה ביננו, אז למה דחיתי אותו?
כשהתחילה השעה החמישית, הוא שיגר אלי פתק נמהר:
"לא ידעתי. אני מתנצל. סולחת?,
חשבתי קצת ועניתי לו:
"כן, ההתנצלות התקבלה בשמחה, אולי הייתי קרירה מדי, אתה סולח?"

והוא ענה:
"ברור!", וצייר סמיילי קטן ליד.
זו הייתה השעה האחרונה ללימודים, וכשהיא הסתיימה, הוא הציע
ללוות אותי הביתה, הסכמתי כמובן.
באמצע הדרך הוא עצר אותי.
"תראי, נראה שאני די מחבב אותך, אבל... את מוכנה לקשר? כי אם
לא- אני בוודאי שלא אלחץ עליך", הוא אמר.
"לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה", אמרתי לאט וברור.
"אוקי, אין בעיות", הוא אמר, שמח שיש סיכוי.
המשכנו ללכת, וכשהגענו לבית שלי, הוא נפרד ממני והלך לדרכו.
אני עליתי לבית שלי והשתרעתי על המיטה, מהורהרת.
למה בעצם שאני לא אהיה איתו? הוא חמוד, מנומס, נראה טוב, מוכן
לחכות, רגיש, מתחשב... למה לא בעצם?!
דולב זה למה לא. אבל דולב יכול להיות גם למה כן. אבל הוא בעיקר
למה לא...קשה לי...כלומר, אני חושבת שקשה לי. אבל אני צריכה
להתגבר עליו מתישהו. החיים צרכים להמשיך אחרי דולב שמר... שמר,
שם יפה. "רינת שמר".. רגע, על מה אני חושבת בכלל? הקטע עם דולב
נגמר! היה טוב, וטוב שהיה, אבל אני חייבת להתגבר עליו.
ותומר...הוא חמוד...ונחמד... אז אני אהיה איתו. או שלא. ואולי
כן?!
אני מבולבלת כל כך...
והלכתי לעשות שיעורי בית, ואז ירדתי עם הכלבה שלי, ועשיתי גם
לאח שלי את שיעורי הבית, ושמעתי מוסיקה, אבל לא חשבתי, כי
ידעתי שאם אני אחשוב אני אפול לתוך תהום עמוקה, עמוקה מדי, של
מחשבות, ותהיות, וסתם כל מיני דברים שלהועיל לא יכולים, רק
להזיק, אז למי זה טוב?
והיום, שעשה לי "דווקא", עבר כל כך מהר, והגיע הבוקר.
התלבשתי מהר, ורצתי לתחנת האוטובוס. למה? לא יודעת. מיהרתי
משום מה.
ונכנסתי לכיתה, וישבתי וחיכיתי. למי? לא יודעת.
וכל הכיתה נכנסה, אחד אחרי השני, ודווקא תומר לא בא.
וחיכיתי, וחיכיתי. ורק תומר לא בא. דקה לפני הצלצול הוא נכנס
לכיתה.
ואני, מול כל הכיתה, ללא כל בושה, קמתי והלכתי לכיוונו, ולפני
שהוא הבין מה קורה, התרוממתי ונישקתי אותו.
זו לא הייתי נשיקה מבוישת, אבל היא היתה רכה, והפעם היא לא
לוותה בשום תחושת אשם מצידי, ובוודאי שלא מצידו.
והמשכנו להתנשק, עד שהמורה נכנסה לכיתה, ורמזה לנו להפסיק.
התיישבנו במקומנו, וחייכנו במשך כל השיעור. לא החלפנו מילה,
אבל שנינו חייכנו. וכמו בכל הסיפורים הדביקים האלה, הפכנו
לזוג.
                                 

את הבי"ס סיימנו ביחד, עם ציונים לא רעים בכלל. וגם את הצבא
עשינו ביחד, כששירתנו באותה יחידה, באותו בסיס, אפילו חזרנו
הביתה לאותן שבתות. וגם הלכנו שנינו לאותה אוניברסיטה.
ורבנו קצת, אבל על דברים קטנים ולא חשובים. והיינו בעיקר
מאושרים.
אז, כמו החלטה שמתבקשת, התארסנו.
                                       

"תראי רינת, הקונדיטוריה אמרה שהם יכולים להכין את העוגה, אבל
הקישוטים כמו האנשים הקטנים האלה בראש העוגה הם לא יכולים
להכין בגלל תקלה במטבח שלהם", גליה אמרה, מבשרת עוד בשורה רעה.

"תראי, דיברתי עכשיו עם חנות הפרחים, והם מצטערים- אבל הם
עמוסים מאוד וההזמנה שלך נדחתה לסוף הרשימה מכיוון שאיזה
פוליטיקאי ביקש מהם להכין לחתונה של הבת של אחותו בנישואין מצד
אישתו השניה...בקיצור- הם לא יכולים להכין את סידור הפרחים
בשבילך", אמא שלי אמרה.
הכל הולך לי לא טוב לאחרונה! האולם מוכן, וההזמנות מוכנות
להישלח, אבל פתאום הגיע גל הביטולים- גם הקונדיטוריה נסוגה,
וחנות הפרחים לא יכולה להתחייב.
מישהו, מלמעלה, לא רוצה שאני ותומר נתחתן. אני כל כך מיואשת.
"רינת! את צריכה לפגוש את תומר בבית קפה בשעה שלוש!", אמא שלי
הזכירה לי.
"ואל תשכחי לדבר איתו על ההזמנות", צעקה גליה לעברי.
נכון, אני באמת צריכה לפגוש אותו בבית הקפה "future's back".
לקחתי את התיק שלי והלכתי במהירות לכיוון האוטו.
התחלתי לנסוע, מהרהרת על כל התקלות שקרו לי לאחרונה. אני
רצינית- מישהו לא רוצה שאני ותומר נתחתן. טוב, די, אני סתם
חושבת באופן שלילי, מי לא רוצה שנתחתן? כולם כל כך מאושרים
בשבילנו.
אז החלטתי לא לחשוב, ולכן פתחתי את הרדיו. השדרנית אמרה בקול
מפתה וחם- "השיר הבא מוקדש לכל האוהבים ששומעים אותנו עכשיו",
ו "I just can't stop loving you" התחיל להתנגן לו.
הגעתי לבית הקפה וזיהיתי את תומר. הוא ישב בשולחן הרגיל שלנו,
בבית הקפה הרגיל שלנו, עם החולצה שאני קניתי לו, כי הוא לא
יודע לקנות לעצמו בגדים נורמלים.
הוא קם כשראה אותי מתקרבת, וחיבק אותי בחמימות.
"מה שלומך. איך היה עם אמא שלך ועם גליה?", הוא שאל.
"היה טוב, אבל...אממ...תקשיב- העוגה לא מוכנה...והחנות פרחים
ביטלה ברגע האחרון", אמרתי בחשש.
"מה?! נמאס לי! מה היה התירוץ שלהם? אני הולך לתבוע אותם...",
הוא אמר בעצבים, ואז נרגע מהר כשראה את הבעת פני, "אבל לא
נורא, הכל יסתדר בסוף, את תראי."
שמחתי ולכן חיבקתי איתו ונשקתי לו על שפתיו.
"כן, אני בטוחה.", אמרתי, "טוב, בוא נעזוב את זה, מה הזמנת
לאכול? אני מתה מרעב, לא אכלתי מהבוקר", אמרתי, משנה נושא.
"טוב, הזמנתי לי קפה שחור ולך פחית קולה, ואני הזמנתי עוגה ולך
טוסט עם טונה", הוא אמר.
"אתה מכיר אותי כל כך טוב...", אמרתי ושוב פעם חיבקתי אותו.
אני לא שותה קפה, כי זה הופך אותי להיפראקטיבית, ואני לא רוצה
עוגה בצהריים, והדבר היחיד שאני אוהבת לאכול בבית קפה הזה זה
את טוסט הטונה שלהם.
"איך היה היום בעבודה?", שאלתי אותו.
"הלך טוב, אני עובד עכשיו על התיק הזה שסיפרתי לך עליו. כמה
ראיות אפשר למצוא נגד בחור אחד? מסכן, אני באמת מרחם עליו..
אני משוכנע שהוא לא פרץ לבית הזה, הוא יותר מדי תמים בשביל זה,
סתם מנסים להפליל אותו", הוא אמר.
"רק אל תיפול בפח מול הפרצוף התמים שלו! אתה לא יודע מה מסתתר
מאחוריו", אמרתי, מזהירה.
"איך את תמיד דואגת לי...כמה שאני אוהב אותך, את תראי שתהיה
לנו החתונה הכי טובה אי פעם!", הוא אמר באושר.
וככה המשיכה לה השיחה, ואכלנו ביחד, ואז נפרדנו כל אחד
לעיסוקיו.
המשכנו לתכנן את החתונה, אבל לא הצלחנו למצוא אפילו חנות פרחים
אחת שתסכים לקבל הזמנה כל כך גדולה במועד כל כך מאוחר. כל
החנויות פרחים היו עסוקות מדי. וגם הקונדיטוריה לא מצאה מענה
לבעיותינו, ומועד החתונה התקרב.
"אולי לא נתחתן?", אמרתי יום אחד, אחרי שכל תקוותינו התנפצו
כאשר שבוע לפני החתונה לא מצאנו חנות פרחים אחת, וקונדיטוריה
אחת שתספק את צרכינו.
"על מה את מדברת?! מה פתאום שלא נתחתן?", הוא אמר, "אולי במקום
לחשוב בשליליות תעזרי לי לעבור על ההזמנות פעם אחת ואחרונה?"
"טוב, נו, מה הקושי?", שאלתי אותו.
"יש פה שלושה אנשים שמצאתי אצלך בספר הכתובת שלא שלחנו להם
הזמנה. הראשון זה דוד יוסף, השנה זה doleb shamar, והשלישי היה
תחת השם 'מורה לחיים', מה עושים איתם?"
"אממ...דוד יוסף כבר נפטר אם אני לא טועה, והמורה לחיים זה
המורה שלי לנהיגה שהסיסמה שלו הייתה מורה לחיים כי אף תלמיד
שלו אף פעם לא גמר את חייו על הכביש, ומי היה השלישי?", שאלתי,
עסוקה בדברים אחרים.
"doleb shamar", הוא אמר.
"מי?! אני לא מכירה אף אחד בשם הזה.", אמרתי.
"אולי אני מבטא את זה לא נכון, אולי זה מישהו מהעבודה שלך?",
הוא שאל.
"תראה לי את זה", לקחת את המחברת מהידיים שלו, רק כדי לתת
לצנוח לרצפה ברגע שקראתי את השם.
"או אלוהים... ידעתי ששכחתי להזמין מישהו...אולי בגלל
זה...הביטולים..." מלמלתי לעצמי.
"מה? על מה את מדברת? מה קרה? את מרגישה טוב?", הוא שאל, מודאג
לנוכח הלובן שעלה בפני.
" אני חייבת ללכת", אמרתי, לקחתי את המפתחות של האוטו ויצאתי
מהבית.
הוא יצא אחרי: "את נורמלית? מה קרה לך? את מוכנה להסביר לי במה
מדובר?!", הוא צעק.
"לא, אני לא יכולה להסביר לך.", אמרתי ונכנסתי לאוטו.
התחלתי לנסוע. הייתי מהורהרת מאוד. איך שכחתי להזמין אותו?
נכון, די שכחתי ממנו לאחרונה, לא החלפתי איתו מילה כבר שנים.
נכון, התגברתי עליו ברגע שפגשתי את תומר. אבל לא להזמין אותו
לחתונה שלי?
האוטו נסע ועבר קילומטרים רבים. לא ירד גשם, וגם לא היה חשוך
כל כך בחוץ, זה לא היה מן סרט אימה שבסופו אני אמצא את עצמי
מוטלת על הכביש, ללא רוח חיים, ואהבתו של תומר תישאר נכזבת
וקטועה לעד. אם לא הייתי נתקלת בשמו של דולב ברשימה של תומר,
זה היה יכול להיות יום נהדר. הלחות הייתה נמוכה, השמיים היו
בהירים, הרדיו ניגן שירים טובים, יום טוב. אבל אז נתקלתי בשמו
של דולב.
הפסקתי להרהר ולהאשים את כל העולם בטעויות שלי. נתתי למכונית
לנסוע, בלי כל מחשבה, רק נהגתי.
ואז הגעתי למקום חפצי וחיפשתי חניה. החנתי את האוטו ויצאתי.
הגעתי לשער הברזל. פתחתי אותו והתחלתי ללכת. הלכתי בשבילים
המטופחים, הסתכלתי על העצים והפרחים הרבים. היה יום נהדר בחוץ.
הלכתי עד שהגעתי לדולב.
"תראה דולב, אני מתחתנת בעוד שבוע מהיום. אני מצטערת שלא
הזמנתי אותך קודם. אתה לא מכיר אותו, שמו תומר, הוא בא אחריך
והתיישב במקומך", אמרתי בנשימה אחת.
והוא שתק.
"טוב, אין לך מה לכעוס עלי! אני מצטערת שלא דיברתי איתך יותר,
מצטערת שניתקתי את הקשר! מאוד התקשתי להתגבר עליך, אבל הנה אני
פה. אני מצטערת ששכחתי אותך. אתה מוזמן לחתונה שלי ושל תומר",
אמרתי, משלימה את המשפט.
לא קיבלתי ממנו שום מענה. אז הסתכלתי על האבן:
"דולב שמר 1977-1992.
מי ייתן וינוח על קברו בשקט לעד.
בנאדם שלא יכולנו להפסיק לאהוב"
מכיוון שלא קיבלתי מענה, חזרתי למכוניתי. והתחלתי לנסוע חזרה.

"רינת, מה קרה מקודם? לאיפה נסעת?", תומר שאל אותי.
"לא משנה.", עניתי קצרות ובחוסר סבלנות.
"תקשיבי! מצאתי חנות פרחים שמוכנה להכין לנו את סידורי הפרחים!
זו חנות מוזרה כזאת...לא משנה! קוראים לה " פרחי שלום רבד",
והיא דווקא ניראת לי רצינית בנושא ההזמנה!" תומר אמר באושר.
"באמת?!", התפלאתי.
אם לא הייתי שוכחת להזמין את דולב, לא היו כאלה בעיות
מלכתחילה. טוב, לא משנה, העיקר שהכל מתחיל להסתדר.
וככה הגיע יום החתונה, ואני התלבשתי, וגם תומר הלך להתלבש.
"את ניראת כל כך טוב!", אמרה גליה בעת סידור שיערי.
"פשוט נפלא! תומר מתחתן עם בחורה פשוט נהדרת!" אמרה אמא שלי.
"תקשיבי גברת יולק, העוגה עדיין לא גמורה. אולי נשים אנשים לגו
בראש העוגה?" שאל הקונדיטור.
"אנשי לגו?! מה פתאום!", עניתי.
"רינת!!! הגיעה אליך חבילה!!!", צעקה גליה מהדלת.
היא נתנה לי את החבילה ואני פתחתי אותה.
בתוך החבילה נחו להם שני אנשים, מהסוג הזה ששמים בראש העוגה.
"מה?! מי שולח אנשי עוגה בדואר? ממי זה?!", שאלתי מופתעת.
הסתכלתי על הכתובת. "מדרגות 7972". יש כזו כתובת בכלל? לא היה
לי זמן לחשוב. וגם לא רציתי לחשוב. רק ידעתי שהכל מושלם, הכל
הסתדר לי בסופו של דבר.
אני ותומר התחתנו, והחתונה הייתה נפלאה. האורחים שמחו, סידורי
הפרחים היו נהדרים, והעוגה מדהימה.
יום למחרת, יום גשום ומעונן, נסענו לירח הדבש.
בדרך עצרנו ליד בית הקברות. בגשם השוטף הלכתי לעבר קברו של
דולב.
"תודה דולב. תודה על כל העזרה שלך. החתונה יצאה נהדר. הבאתי לך
גם זר פרחים מהחתונה, שאתה עזרת להכין. אני שמחה שהתגברתי
עליך. תודה."
אמרתי, והתכופפתי להניח את זר הפרחים על קברו של דולב. כבר
שנים שלא הנחתי זר פרחים על הקבר שלו.
ואז, השמים הפסיקו לבכות. כמו קלישאה עלובה, מאיזה סרט קיטשי
אמריקאי, הגשם הפסיק לדלוף ולהרטיב אותי, והשמיים התבהרו. השמש
התחילה להגיח מבין העננים.
דולב סלח לי.