אני אף פעם לא אצליח להבין
איך היא פשוט לוקחת את המחברת הירוקה שלה
מתיישבת על הספה במרפסת או על כסא כחול אצל אורי וכותבת.
פשוט כותבת.כותבת ובוכה.
מילים שופעות ממנה, משפטים מתרוצצים, תמיד יש לה מה לומר.
היא תמיד מצליחה לרגש ולזעזע, לגרום לי לרצות לבכות.
כותבת עליהם.
רק עליהם.
אף פעם לא עליי.

אני אף פעם לא אבין
איך הוא פשוט מתיישב מול המחשב
חדרו חשוך, המסך זוהר
ומתקתק עוד שיר, עוד פואמה,עוד טרגדיה קטנה מאוד או גדולה מאוד
שקרתה לו. איתי.
והוא תמיד בוכה. נזכר ובוכה.
כותב עליי.
כמעט תמיד רק עליי.

ואני, יושבת על הדשא, על הנדנדה
או ליד חלון שטוף שמש
העולם שר מסביבי, הכל צבוע בצבעי הקשת,
ולא מצליחה לכתוב.
המילים לא יוצאות, שלא נדבר על משפטים,
והדמעות אף פעם לא יבואו.
ואני תוהה, איך זה,
שכולם כותבים כל-כך בקלות
ורק אני אטומה
ואיך זה שכולם יכולים לבכות
ואני, לא יכולה.