יבשה ארץ הגשם.
ואני כאן בוהה באדמה המבוקעת.
כבר נבטו זרעי ההרס, האיבה והרוע
והחל טרוף איש את רעהו,
ישחירו עיניי מראות את זרוע השמד
האוחזת בעורקיי המדממים,
הקורעות בשר מבשרי,
הלופתת את קריאתי למוות,
המשאירה אותי בכף הקלע,
החורשת את שדות עצי האיבה העבותים.
היא המשרה אותי בדם נעוריי,
היא הכופתת את עיניי בתרדמה,
היא הכופה עלייה תשתוקת כנגד המעש,
היא המרעידה את האש בעלטת היום,
היא השובה את יצירי החיים במרתפי עינויים.

ובחשה היד בקערה ונהפכה על פיה.
וקלחת המים שבגופה
נתמזגו עם שארית הים,
      תרעד מחשבתי וממשיכה לרעוד
       למראה התייבשות היערות,
 התגאות הנהרות.
חלחול הבהלה למרתפים,
            פיתחו את שער החיים
ויצאו יצירים- חיים מפתחי האדמה הסדוקה
ויזרעו מחדש את השדוד של הסוד הכמוס,
                  אהבת היצירה.
משבת באפס מעשה, מיבשות לריקבון
לשגשוג אדמת הקדמון.