הלכנו לעבר השקיעה. החזקנו ידיים, כמו שני ילדים קטנים.
מסתכלים אחד לשני בעיניים ונמסים, מאהבה, מתמימות,
מאופטימיות.
זה היה כל כך מושלם עד שלא רציתי שזה ייגמר. רציתי שהרגע הזה
יימשך לנצח ולא ייגמר אף פעם.
"את רואה, בנקודה הזו שהשמש מתחברת עם הים, שם הכל אפשרי. כל
החלומות מתגשמים שם. לשם אני אקח אותך יום אחד. את תיראי, עוד
נגיע לשם ואז נוכל לעשות הכל, כל מה שנרצה".
חייכתי ונישקתי אותו.
"מי אמר שצריך להגיע עד לשם בשביל להגשים את החלומות?
הכל אפשרי גם כאן. בדמיון אפשר לעשות הכל, כל מה שרוצים, ואפשר
גם להגשים את כל החלומות. זה הכל בראש שלך. אתה לא צריך את
הנקודה הזו בשביל לעשות הכל. אני לא צריכה את זה".
אוף, הייתי חייבת לדבר ולהרוס הכל, להרוס את הרגע המושלם שלנו.
זהו, נגמר. השמש כבר שקעה ואין יותר את הנקודה הזו, נעלמה ביחד
עם כל הרומנטיקה שסילקתי. אני תמיד עושה את זה, הורסת כל דבר
יפה ואופטימי.
גם אותנו הרסתי בלי להתכוון.
אני פשוט לא מסוגלת להיות מאושרת. לא מסוגלת בכלל לתפוס את
המושג הזה-אושר. מי החליט מה זה אושר? אני בעצמי לא יודעת. אף
פעם לא היה לי אותו, וגם לא יהיה לי בקצב הזה, שאני הורסת כל
דבר טוב שאי פעם היה לי. אמרו לי שאני עושה את זה כי אני מפחדת
שיהיה לי טוב מדיי. לא יודעת,לי זה פשוט לא נשמע הגיוני.
עמית סובב אליי את הגב כאקט מחאה, נעלב לי פתאום, משחק אותה
רגיש.
"אוי, נו, מה נעלבת לי עכשיו? אתה עדיין לא יודע שלא לוקחים
אותי ברצינות? לא למדת כלום?"
עמית שילב ידיים ולא הוציא הגה. נגעתי בו והוא התרכך קצת. נתתי
לו את המבט המסכן המפורסם שלי והוא נשבר. הוא חייך אליי ושוב
החזקנו ידיים. עכשיו הלכנו לעבר החושך, כי כבר נגמרה השקיעה.
"את עדיין מתרשמת מההצגות שלי, אה?" הוא שאל בסיפוק גדול
"מה פתאום, סתם שיחקתי אותה כדיי לרצות אותך", שיקרתי.
"כן, בטח, אני יודע את האמת. את פשוט לא יכולה בלעדיי, תודי".
"בטח שיכולה, רוצה לראות?" איימתי ועזבתי לו את היד
"נו, נראה אותך. בטח תלכי שני צעדים ותחזרי אליי בריצה".
"באמת? בוא נראה". התחלתי ללכת. צעד ועוד צעד. נעצרתי והסתכלתי
על עמית. עמדנו אחד מול השני, במרחק שני צעדים, כמו שני ילדים
קטנים שמשחקים משחק טיפשי, משחק של אהבה.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים וחיכינו לראות מי יישבר ראשון, מי
יתקדם לעבר השני.
בינתיים כבר הכוכבים הראשונים הופיעו בשמיים. אפילו הירח חיכה
לראות מי יישבר ראשון.
הגלים התנפצו על הסלעים בחוף מתחתינו. התפאורה הכי רומנטית שיש
ואנחנו משחקים כמו שני ילדים קטנים במקום ליהנות מהרגע. אבל
אני נהניתי, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שעמית יישבר ויתקרב
אליי ושוב נחזיק ידיים כמו מקודם.
הושטתי לו יד והוא לקח אותה. שוב הלכנו ביחד, מחזיקים ידיים,
מסתכלים אחד לשני בעיניים ונמסים, מאהבה, מתמימות,
מאופטימיות.
עמית התקדם שני צעדים, עזב לי את היד ונעצר.
"לאן אתה הולך?"
"לחפש את הנקודה הזו שבה כל החלומות מתגשמים".
"אבל היא איננה, השמש כבר שקעה".
"היא עדיין שם, את פשוט לא רואה אותה. אני הולך לחפש אותה.
אמרת שאת לא צריכה את זה אז לא צריך, אני אלך לבד".
"אני יודעת מה אתה עושה, אתה רוצה להוכיח לי עכשיו שגם אתה
יכול בלעדיי. אל תספר לי סיפורים על חלומות, אני מכירה אותך.
אתה רוצה לעשות לי דווקא. נו יאללה, נראה אותך, נראה אם תתרחק
יותר משני צעדים. נראה אם אתה יכול להיות לבד, בלעדיי".
"רוצה לראות? אין בעיה, אני אראה לך".
עמית הלך צעד ועוד צעד, נעצר, הסתובב והסתכל לי בעיניים.
הסתכלתי בתוך העיניים שלו, אבל הפעם לא נמסנו מאהבה. הייתה לו
אכזבה בעיניים, כאילו הוא ציפה שאלך אחריו לחפש את החלומות
שלו".
תמיד הוא חולם, האידיוט הזה, האידיוט שלי. אף פעם לא חי את
המציאות, חי בחלומות שלו, על שקיעות רחוקות מעבר לים. נמאס לי
מהחלומות שלו, שיילך. נראה אם הוא יסתדר בלעדיי.
עמית הסתובב בחזרה והלך. הסתכלתי עליו הולך ממני, הולך לחפש את
החלומות שלו, אי שם בחשיכה.
ואני? אני לא צריכה חלומות. לא צריכה שקיעות רחוקות ומקומות
דמיוניים, לא צריכה כלום.