הוא דיבר בשפה גבוהה על על עינינים שברומו של עולם, פילוסוף
כבד אבל כולם בשכונה ראו אותו כעוד איזה ג'אנקי
הומלס, נטל על החברה. כמו הג'וקים הקטנים, שרואים אותם רק אם
שמים לב ומי שלא רוצה לא רואה אותם.
אין לו שם וגם לא אישיות, הוא ידוע כ"ההוא ששוכב תמיד ליד
הקיוסק של ציון" מדי פעם מוציא איזו חצוצרה ומחכה שהעוברים
ושבים יזרקו לו איזה מטבע לתוך הכוס.
בשבתות ובחגים הוא היה מחכה ליד הצפרדע הגדולה שבכיכר הנטושה,
איפה שמתאספות כל השאריות. מדי פעם היה חוטף מכות מאנשי הזבל
שהוא הרי הפריע לעבודתם. הוא לא היה מחזיר, זה כבר לא עיניין
אותו. רוב האנשים שאותם כבר הכיר היו תמיד מחטטים בכיסם ומשום
מה לא מוציאים כלום כשביקש כסף.
השוטרים המקומיים כבר הפסיקו להטריד אותו, הם הרי ידעו שזה כבר
לא יעזור, כשהיו עוברים לידו היו אומרים, "איזה זבל אנושי"
וממשיכים הלאה.
הוא היה בחור חזק, צריך להיות חזק בשביל לשרוד ככה, תמיד היה
מסנן שהלוואי והיה חי בג'ונגלים הפראיים.. הרבה יותר קל לשרוד
שם.
הוא היה חי כמו במימד מקביל, כשהכול חולף מהר מסביבו והוא
בבועה שלו, מנותק מהעולם והעולם מנותק ממנו.
אהבתי לדבר איתו, משום מה הוא תמיד היה נראה לי כמו המארג'ה
מהסימטה החשוכה. הייתי מזמין אותו לארוחת צהריים ומתחיל לקשקש
איתו במשך שעות והוא כמובן בתור אדם מבוגר שלמד איך לשרוד
בג'ונגל העירוני כבר בנה לעצמו הצגה קבועה, ידע איך לשעשע
ולרתק אותך, תוך כדי היה עושה לך אנליזה וחוקר אותך, אבל בשקט,
אצלו בראש, ככה תמיד ידע מתי אתה משתעמם או על מה אתה אוהב
לדבר וכמה נושא זה או אחר מסקרן אותך, ככה הוא היה גורם לשיחות
חולין להתארך ולהתארך, דבר שהיה גורם לך להזמין אותו לעוד
סיבוב וויסקי או איזה מאכל. היה מספר על היצירות שבמוחו ועל
התאוריות שפיתח. תמיד היה מדבר על אותו ספר שרצה לפרסם באחד
הימים אותה יצירת מופת שתכבוש את כל לבבות הפלצפנים בכל העולם.
פעם אמר לי שאותו ספר זה השוט החזק של הוויסקי שהוא לוקח כל
ערב והסיבה העיקרת להתעורר למחרת. הוא סיפר לי על מסעותיו
בעולם, על החוויות שעבר, אנשים שפגש וכל מה שרציתי לשמוע.. אני
לא יודע כמה מזה היה אמת אבל הוא ידע לספר סיפור, כל נקודה
קטנה הייתה חלק מפאזל גדול.
תמיד כשסיימנו לדבר היה משאיר אותי עם איזושהי שאלה מתוחכמת
שהייתי חושב עליה אחר כך במשך ימים רבים, ואם לא היה שואל
בצורה ישירה הייתי מנתח במשך שעות כל משפט שאמר.
תמיד היה לי זמן בשבילו, לא משנה באיזה מצב נפגשנו, תמיד
פיניתי את עיסוקי בשבילו.
הוא היה מעבר לאיש-שיח טוב, זה היה כמו תראפיה בשבילי, ככה מדי
פעם, ללכת לנקות את הראש מהחרא היום יומי ולטעון אותו מחדש
במידע הזה, לעורר את התאים האפורים ולשחק קצת משחקי חשיבה,
מענינים.
מה שיפה זה, שהוא היה מה שאתה רוצה שהוא יהיה, ההבנה שלו לנפש
האדם הייתה כל כך עמוקה שזה פשוט היה קל מדי בשבילו. הוא היה
שחקן שמתעתע בך באלפי דמויות, הוא התאים את עצמו למי שעומד
מולו והציג לפניו את ה-שואו הטוב ביותר בעיר. הוא בנה לך
מציאות מדומה מושלמת בדיוק לכל רגע נתון. ואני כמו זומבי
שיתפתי פעולה עם המשחק הזה ונתתי לו לגרום לי לרקוד לפי החליל
שלו. אבל לא היה אכפת לי, אני נהנתי, נהנתי ברמה כזו שאני בספק
אם אהנה בצורה שכזו באיזושהי נקודה בחיי.
אחרי כמה זמן, הפסקתי לראות אותו ברחובות, ככה פתאום, שמתי לב
שאני כבר לא רואה אותו, חיפשתי אותו בכל מני נקודות שבהן
הסתובב, אבל כלום נאדה. כולם הכירו אותו אבל אף אחד לא הכיר
אותו ככה שקשה היה למצוא אותו או ליצור איתו קשר.
חבל דווקא היה איש טוב.