שמעתם פעם על שכונה שכזו,
שהאוכלוסיה בה גדלה כל יום,
כל יום מתווספים עוד ועוד תושבים,
ואיתם חבריהם נושאים פרחים,
ואיתם חבריהם הבוכיים.
נראה לי, שזאת אחת השכונות
שהכי מהר מתמלאות.
השכונה שוממת.
כאילו אין בה אף לא אדם,
יש בה הרבה עצים,
והרבה בתי אבן קטנים,
ובכל בית אבן קטן
שוכב בן אדם
שלא יקום לעולם
שלא יקום לעולם.
ובאים החברים, נושאים פרחים,
באים החברים הבוכיים.
השכונה שוממת,
רק את הרוח המנשבת ניתן לשמוע.
לפעמים, בלילות
אם הולכים ממש בשקט,
ניתן לשמוע לחישות.
אשר באות מבתי האבן הקטנים,
ונשאות עם הרוח בין העצים,
ובכל זאת השכונה שוממת.