יום חדש, קמים בבוקר, אוכלים משהו ונוסעים לים.
אצלי הכל כרגיל ונראה שגם אצל ערן.
ואז בדרך חזרה הביתה זה נופל עלי (עלינו).
אילן רמון - האסטרונאוט הישראלי הראשון, התרסק עם החללית
"קולומביה" בטקסס, פלשתיין.
מצד אחד שוק... מה עושים, מה אומרים...
רולי אומר "יאללה ערן, הבנו שים קצת מוסיקה"...
אני יושבת ובוהה שעה וחושבת ישר על הייעוד שלנו, זתומרת....
שאם הייעוד של אילן רמון היה להיות כל חייו תלמיד טוב, איש
נפלא, אל"מ בצה"ל, בעל ואב ל-4 ילדים, האסטרונאוט הישראלי
הראשון, ולבסוף להתרסק עם החללית... אז מה הייעוד שלנו?
כלומר שלי, שלך, שלנו ביחד... וזה בדיוק הקטע, מי יודע?
מצד שני אם מסתכלים וחושבים על זה בקטע יותר רדוד או פוליטי,
כמה אירוני שדווקא החללית בה נמצא האסטרונאוט הישראלי הראשון
תתרסק ועוד במקום שנקרא פלשתיין.
מה זה אומר? אולי רומז על העתיד של המדינה שלנו, כאילו אולי
בכל זאת אין מקום לדו קיום ורק עם אחד צריך לשלוט פה... ולאו
דווקא עם ישראל? מי יודע? אף אחד.
אחר כך שערן נסע לפגוש את עדי ודנה - שטסים למקסיקו לחודשיים
עוד כמה ימים וצריך לפגוש אותם ולהיות איתם, נשארתי בבית
ופתחתי טלוויזיה, ומה אני רואה?
במקום שהמדינה המפותחת והמערבית שלנו תקרין בטלוויזיה משהו
נחמד שיעודד את האומה ולא עצוב ושובר מידי, הקרינו את הפרק של
"משמרת שלישית" של ה-11 בספטמבר... יופי... עכשיו אני יושבת
במיטה שלי וחושבת על אילן רמון, ה-11 בספטמבר, איזה כיף לעדי
ודנה שהם טסים, ואיזה באסה שאני וערן נשארים פה בחרא, ועל כמה
שחבל שערן לא לידי עכשיו... ומה אני אמורה לעשות? פשוט כלום.
לכתוב... שאין דבר יותר טוב מהחיים ושעכשיו הבנתי שאנשים
מפחדים לא רק מהסוף ומהמוות, אלא גם מהלבד.