"תפסיק להיות כזה קמצן, ותתחיל לפנק את עצמך" היא אמרה, "החיים
לא כאלו ארוכים, בטח שלא כמו שנדמה לך."
עם זה לא יכולתי להתווכח, למעשה לא הייתה לי גם סיבה לדון בזה,
בטח לא אתה. ובכל זאת ניסיתי, רק כדי לראות כמה חמור כל העניין
הזה של החסכנות שלי מגיע אליה. "אני פשוט ככה התרגלתי, ככה אני
כל החיים. "
התחלתי. הייתה הפסקה קצרה, שידעתי שתבוא. כשקיבלתי את האות
להמשיך, אותו פרצוף שהיא מייצרת כשאני טוען טיעונים שקשה לשכנע
בהם, "אני לא מפנק את עצמי סתם ככה. אני רק עונה על הדרישות של
עצמי, צריך סיבה טובה כדי שאחד הצרכים שלך, האמיתיים, יהיה
לפנק את עצמך." פתאום הוקל לי, אחרי שהעברתי את עיקר העניין את
משוכת ההסבר הראשון.
"ואתה לא חושב, לפחות באותה בהירות, שאולי זאת בדיוק הבינוניות
של החיים שלך ? "
עצרתי. ניסיתי לחשוב על עצם האמירה שלה וכל מה שיצא לי היה
לחשוב על זה שהיא צודקת ועל כמה היא באמת קולעת למרכז העניין
ובעצם שולטת בסיטואציה המילולית בינינו ואפילו די בקלות. ואז
אני עושה את מה שהתרגלתי לעשות וחותם את מה שהיה עד עכשיו שיחה
פתוחה, עם איזה משפט סגור שמאותת על הבנה. ככה יוצא שחלק קטן
מהנושאים שאתה פותח, אתה יכול לסגור רק עם הבנה.
הפרצוף שעשיתי וליתר בטחון גם הוספתי לו טון שאפילו לא יצר
מילה אמיתית, היו אמורים לשדר את ההבנה הזו. את זה שאני עדיין
עוקב אבל עומד כל רגע להימאס לי.
" לא ככה ? "
אחרי ההבנה באה ההסכמה. שלב אחד יותר מורכב בו אני מוצא את
עצמי, אחרי שכבר הבנתי אותה ונראה לפחות, שהדבר היחיד שנשאר לי
זה להסכים. איך אני אסכים, אם לכל השלב הזה של ההסכמה הגעתי רק
בגלל שלא יכולתי יותר להתרכז בלהבין.
" אם זייפת את ההבנה, תצטרך לזייף גם את ההסכמה. זה שתהיה
בטוח." היא קלטה אותי וסיננה. זה נכון, אם תרצה להסכים עם
טענה, תצטרך עוד קודם להבין אותה. לעומת זאת רק חלק קטן באמת
יודע שגם כדי לא להסכים צריך קודם להבין. " היום לפעמים יוצרים
את ההסכמה שלך ורק אח"כ ממלאים בהבנה" אמרתי, " אבל זה קורה
בייחוד בפרסומות, בפוליטיקה וכשעובדים עם ילדים."
זה סוג הקשר שהיה בינינו.
קצת קשה לי עכשיו עם זה שהיא הולכת לעבוד בעבודה שהיא בכלל לא
רוצה רק בגלל שזה במדינה אחרת. לא בגלל שאני פתאום מבין איך
נראים חיים בינוניים מהצד. לא כי אני מסכים אתה שהיא יכולה
למצוא אושר בקנדה.
סתם עצוב לי שהיא רצתה מספיק לעזוב. זה וזה שהכל התחיל
מקמצנות.