אחרי הריב איתם היא זרקה את הזבל ורצה לתחנת האוטובוס ועלתה.
היא עלתה על האוטובוס, אותו אוטובוס שלפני חודש הייתה נוסעת בו
פעמיים ביום ומאז הפיגוע לא עלתה עליו.
כשעלתה עליו כלל לא חשבה, היא רק רצתה לברוח מהם, מהטענות
שלהם, מהקול שלהם, מהישג ידם.  עכשיו כבר היה מאוחר מידי, היא
מאחרת.
מהרגע שנזכרה הלב שלה התחיל לפעום בקצב מטורף, מחכה לרגע שבו
יחלפו על מקום, המקום בו האוטובוס התפוצץ.
זה כאילו היא צופה בסרט מתח בידיעה שהשיא עומד להגיע ומנסה
להבין מי הרוצח לפני השיא. וזה מה שהיא עשתה- כל נוסע, כל
מושב, היא הסתכלה וחשבה- הנה הוא, בגללו אני אמות היום, הנה
היא-אני אמות. היא חשבה על איך יתחרטו שרבו איתה, שבגללם מתה,
אפילו לא הספיקו להשלים.
היא ישבה ליד האקורדיון איפה שיש עיגול לעמוד ועלה איש צעיר עם
כיפה ותיקים ועמד שם, בדיוק לפניה. היא חשבה שהנה, יש לו
תיקים, היא בטוח תמות וניסתה לחשב בראשה באיזה מרחק ממנה לא
ימותו.
ועוד דקה- המקום.
והלב שלה פועם כל כך חזק שהיא לא שומעת את עצמה. האיש הדתי
שלידה, זה שלא מפחיד אותה, נראה לה מתפלל חזק יותר. גם המחבל
שלה מוציא ספר תפילה ומתפלל בקול חותך, לשמור על התדמית.
הם מגיעים. והיא- דמעות יוצאות לה מן העיניים, כבר משלימה עם
רגעיה האחרונים, מחכה לשמוע את הפיצוץ ולהרגיש את הכאב ואת
הדממה של המוות. היא רואה איך המחבל לחוץ כולו. הוא עוצם את
העיניים והיא דומעת. שניהם מחכים למוות.
וזהו.
האוטובוס ממשיך לנסוע.
המחבל פוקח עיניו והיא משלימה איתו בליבה, מקבלת אותו חזרה
לחברה ורואה בו שוב עוד אדם, שאולי פחד כמוה. היא יורדת
מהאוטובוס ודומעת עוד קצת, אולי בגלל הפחד שבדיוק הרגישה, אולי
בגלל שהפעם היא לא התפוצצה ואולי בגלל הריב שהיה, ככה נדמה לה,
לפני כל כך הרבה זמן.