יקירתי,
אני יודע שאת שונאת את הפרסום וההמוניות, אבל אני חייב לפחות
לתרגל את זה מול כולם. מי כמוך יודע איך אנחנו מוכרחים לקבל את
הפידבקים.
אני יודע שאנחנו סוד, ואסור שידעו עלינו. בגלל זה השם שלך
יישאר שמור במערכת עכשיו.
אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך עוד מהימים בהם הייתי פוגש אותך
בדרך לבית ספר. היית הולכת, כמו עכשיו, עם האף באדמה. בכלל לא
מסתכלת לימינך ולשמאלך. לא יודעת כמה את יפה.
לא הסתובבנו אז ביחד. לי היו את החברים שלי, לך היו את הספרים
שלך. אבל הכרנו היטב.
כשפגשתי אותך בגל"צ כבר לא הייתי עם "מיי הייסקול סוויטהרט"
אבל בכלל לא שמת לב שאני שם. היית כל כך מרוכזת במעשייך שבכל
התקופה הזו דיברנו אולי חמש פעמים. ואז המשפחות שלנו התחילו
להתקרב. ההורים שלי כבר התכוננו לשליחות וביקשו מכם לדאוג לנו.

אחותי הייתה כבר נשואה, ולי כבר הייתה עבודה מסודרת, אבל הורים
פולניים...
אחרי התיכון והצבא נפגשנו שוב. מי היה מאמין ששני אנשים שגרים
כל כך קרוב יעברו מסלול חיים זהה. אפילו בשביל ישראל זה יותר
מדי.
כשסוף סוף נפרדת מהחבר שלך אני הייתי שם בשביל לתת לך את כל
התמיכה שהיית זקוקה לה. אבל כבר הייתי כל כך מאוהב בך, שלצערי
אני לא יכול להגיד שהייתי נקי מאינטרסים.
אני אוהב אותך כל כך. ואני רוצה להתחתן איתך.
אני מבטיח לעשות כל מה שיידרש על מנת שתהיי מאושרת.
אהובתי, האם תינשאי לי?