אוי לא.
את שוב בורחת!
אני מכיר כבר את התחושה. לא עוד פעם!
אני מתקשה להתמודד עם זה, מעצבנת אחת שכמוך. אחרי זה, חודשים
אני יושב מול המסך הארור הזה ולא מצליח לכתוב שום דבר.
באשמתך! תמיד כשבאמת צריכים אותך, את נמלטת לך לאיזה מקום אחר.

מעניין מה את עושה כשאת לא בבית... מבקרת חברים? עושה שופינג?
מזדיינת עם החבר הכי טוב שלי? מרשעת שכמותך.
את תמיד מכניסה אותי לדיכאון כשאת נעלמת ככה.
איך אני אמור להתמודד עם זה?
אפילו הכלבה הארורה כבר מכירה את מצב הרוח שאני נכנס אליו כשאת
בורחת...
יום אחד היא עוד תברח ביחד איתך!
אבא שלי אמר לי שאי אפשר לרסן אותך. למה? אני לא מתייחס אלייך
כמו שצריך? לעזאזל, את יודעת שכשאת פה את שולטת בי ולא אני
בך! הידיים שלי עושות את מה שאת רוצה בלי קשר למה שהמוח
אומר! אני אפילו לא מנסה להתנגד לך!
אז למה לנטוש אותי ככה?
בלעדייך, אפילו מאייד המחשבות שאנשים קוראים לו טלוויזיה כבר
לא מצליח לשתק לי את המוח.
למה לעזאזל את תמיד בורחת ממני? יום אחד אני חייב לטפל בך! או
לפחות לגלות דרך לגרום לך להישאר איתי. אני חייב לעמוד על שלי
ולהבהיר לך שאם את שוב בורחת אין דרך חזרה...
בולשיט...
הרי כשתחזרי אני תמיד אפול על הברכיים ואקבל אותך בזרועות
פתוחות.
אבל כשאת לא פה, אני מרגיש בזבל.
איזה מין מוזה את?