שנה אחת מכפילה את עצמה
בלולאה אין סופית
משוואת אבסורד: הכאב הולך ומתרחב
על פני שטח מתכווצים.

נמלה אחת לעולם תהא בודדה
בין מיליארדי חברותיה,
בעוד היקום קטן מלהכיל
את העולם הקבור בתוכה.

חוסר ביטחון משמש קטליזטור להיסטוריה
ומטלטל את המוח האוטיסטי
בין קירותיה התלת מימדיים של גולגלתי -
ההתכווצות אינה פוסקת.

שתי אבוקות סימנו
תפנית ומזור זמני
ובעוד האש מאכלת
את יסודות המבנה
ברחתי אל המקום ממנו באתי
כדי ללקק את השריטות
שטעמן כטעם וואקום לבן
מאז, עומד ההיכל בהריסותיו....

תרמית שוגרה ממרום,
במעטה גאולה חתומה
מאחורי דלת עץ כבדה,
ואותו אל ארור שלא היה
חסם את דרכי, שלושה ימים
בלבד לפני הסוף הדמיוני.

הכישלון אינו אלא מתדלק
לקראת נקודת האל-חזור
הנמלה בולעת דרקון נוסף
וממתינה בסבלנות עיקשת לנקמה.

הכאב הולך ומתרחב,
ממוטט את קירות המקדש,
והשמש עדיין זרחה
מעל המקום בו רימות
מאבדות את אושרם,
רק לבן ושחור היו שם.

מחזוריות רעש משולשת
מפרקת לגורמים ברק כחול מרצד,
הנחיריים האפלים כבו מזמן
ורק הנדנדה נותרה שם, חלודה....
שוקע...
שוקע...