היינו שלושה בחבורה.
גוטרמן היה הכי שמן בכיתה. ממש מגעיל, ממש. כזה עם נזלת ירוקה
שהתייבשה תמיד בלמטה של האף. אבל הוא גם היה הכי חזק כי הוא
הצליח ללכת מכות עם שימי, נו, זה מ-ו' 3. ואפילו לפני שכל
האחים של שימי הגיעו כי קובי קרא להם, הוא הצליח לגמור אותו
לבד. ככה הביא לו בומבה חזקה לאללה לסנטר ושימי התרסק, פשוט!
מה זה נפל! איזה רעש זה היה!
ומאז גוטרמן היה הכי חזק. אבל זה מה זה היה מגעיל הנזלת שלו!
ולא היה אכפת לו מאפחד, גם לא ממני שהייתי הכי החבר שלו
מכולם.
וקובי.
קובי היה הכי מקובל בשכבה. כל הבנות רצו להיות איתו ושיזמין
אותם למסיבה. אבל הוא אהב את מלכה - זאת מ-ו' 1? אז היא. היא
היה לה את שמוליק שהיה נורא גדול וכבר עולה לח', וכל הבנות
בבי"ס אהבו. ולאף אחד הוא לא סיפר. רק לי.
ולגוטרמן השמן.
וגוטרמן מה אכפת לו בכלל מבנות - זה מגעיל אותו. הוא רוצה רק
מכות וגם מעדיף מכות אפילו על ארטיק חינם ממשה.  
ואני גם.
והם היו איתי, כי ממני תמיד העתיקו שיעורים. ולא היה 'כפת לי
בכלל. אבל לא נתתי לכולם, רק להם - ולענת. וגם למלכה - כי קובי
ביקש וכי היא חייכה כזה יפה.

וקובי בעצם היה המנהיג של החבורה. הוא אמר מה עושים. וגם מה
מחפשים היום וכאלה.
היו ימים שלמים שהלכנו וחיפשנו 'מציאות'. פשוט ככה. כל היום
הולכים ומנסים למצוא מציאות.
כל זה התחיל כי אדם מצא אולר, פעם כשהוא הלך לחפש מציאות. ככה
סתם מתחת לשיח. וכולנו מה זה קינאנו בו, והוא היה הולך בכזה
שוויץ בשכונה! מראה לכולם את האולר שלו. ומה זה קינאתי בו! אז
יום אחד קובי החליט שנהיה חבורה ונלך לחפש מציאות בכל השכונה
ושהוא מכיר שיטות וזה.
וככה, גם יהיה יותר קל לחפש, כי נהיה שלושתנו, ואם נמצא נתחלק
ביחד במה שנמצא.

אז ככה הלכנו, כול היום, אחרי בייצפר, לחפש מציאות.
וכשהתבאסנו לגמרי, כי לא מצאנו כלום חוץ משטויות שלא נחשבות
וכמה גולות, אפילו בומבילה אדומה שגוטרמן מצא, קובי היה צועק
עלינו שאדם ילד מפגר ויש לו אולר ושאם גם אנחנו רוצים להיות
מקובלים, אז גולה זה לא מספיק ובשביל זה לא שווה להחזיק חבורה.
ואני יודע שהוא היה עצבני בדיוק כמוני וקינא באדם ונורא רצה
אולר כזה שמוצאים במציאות וזה.
וגוטרמן סתם הלך כי אולי החבורה של ההם מהבייצפר הדתי יתחילו
איתנו בדרך וזה.
וא-אז, פיתום, ראיתי אותו.
אקדח.
אמיתי, כזה! שחור ומברזל וממש ממש גדול!
ומה זה התרגשתי!
וצעקתי מהר מהר לקובי וגם לגוטרמן שרצו אליי, כי אני לא צועק
סתם, אני צועק רק אם זה אולר.
וקובי, כזה חכם, אמר שאסור לנו ליגוע כי אולי רצחו עם זה
מישהו, וגוטרמן מה זה פחד!
ואני אמרתי שבוא נשאיר את זה ונקרא לאבא של קובי שבטח יודע מה
עושים עם זה.
אבל קובי לא התאפק בכלל והזיז אותו עם מקל והסתכל מקרוב.
ואני מה זה התרגשתי! וגם גוטרמן פחד, אבל הסתכל, וקובי בסוף
דחף את האקדח עם המקל מתחת לשיח הענק. והסתרנו אותו עם הקרטון
שגוטרמן תמיד סחב כדי לשים את כל המציאות שנמצא.

ואז קובי אמר שלפי מה שהוא רואה אין דם על האקדח ונראה לו שהוא
ראה טביעות אצבעות על הידית.
רצנו משם לבית של גוטרמן כי היה לו טלפון. אבא שלו היה עובד
בבזק ורק להם היה טלפון. "כבר יש הזמנה, עוד מעט גם יהיה
טלפון!", ככה אבא שלי אומר כבר שנה . לקובי אין אפילו הזמנה
בכלל אבל גם לא היה אכפת לו. וגם לא הייתה לו טלויזיה צבעונית
וגם זה לא היה אכפת לו בכלל. כזה גבר הקובי הזה!
אז רצנו לגוטרמן. אמא שלו הייתה בבית. לא סיפרנו לה כלום. אבל
גם לא יכולנו לצלצל, כי היא הייתה שומעת הכל.
והיא הכינה לנו פרוסה עם נקניק ומלפפון חמוץ כמו ביומולדת. ומה
זה רצינו לספר לה! וקובי בעט בגוטרמן שכמעט סיפר ואני הייתי מה
זה גיבור ולא אמרתי לה כלום.
כל הימים אחרי זה לא חיפשנו מציאות יותר.

בערך כמה ימים אח"כ גוטרמן וקובי קראו לי מתחת לחלון מהר מהר
לרדת וסיפרו לי שאמא של גוטרמן לא בבית וחייבים ללכת לצלצל
למשטרה.
מה זה התרגשנו כולנו!
והתיישבנו בסלון מסביב לטלפון וקובי דיבר עם השוטרת ואמר לה
בקול של מבוגר שאנחנו יודעים שיש אקדח באיזה מקום ומוכנים
למסור אותו למשטרה רק אם יתנו לנו מלא כסף ונראה לי שהיא
הסכימה כי הוא שמח נורא.
לנו הוא סיפר שזאת הפתעה אם כן או לא והלכנו לחכות לשוטרים ליד
השיח.

וליד השיח לא היה שום קרטון ושום אקדח ואנחנו מה זה פחדנו
שהשוטרים ידעו את זה, אז ברחנו לבתים שלנו.
וזהו.

ורק היום נודע לי שאת האולר אדם לא באמת מצא. הוא החביא אותו
בחוץ ועשה כאילו הוא מוצא אותו.