כל אדם באשר הוא, זכאי לארון בגדים. סביר להניח שאם היו לוחצים
אותי לפינה בחדר, לא הייתי מתעקש על העניין, לעומת זאת מהרגע
שנלקח ממני הארון, קשה למצוא פינה נוחה ללחוץ אותי אליה.
- "הדיירת הקודמת התקשרה", מלמלה נמי.
- "יופי", עניתי.
- "היא רוצה לקחת את הדברים שהיא השאירה בדירה".
- "שהם?"
- "את המיקרו, את מכונת כביסה, ואת הארון שבחדר שלך".
- "לא נורא, חבל, אין סיכוי", עניתי בהתאמה.
צלצול הטלפון הפסיק את השיח הלקוני שלי ושל נמי, וכבר בדרך
לטלפון צעקתי לנמי "זאת היא". כל-כך מעט אנשים מתקשרים אלי
לדירה, ובזמנים כל-כך מוגדרים, עד שאני מצליח לגלות בדיוק
קיצוני את זהות המתקשר/ת עוד בטרם אענה. זאת לא הייתה היא
בטלפון, זה היה סקר של חברת חשמל, הרגשתי שמשהו לא כשורה עומד
להתרחש. שתי דקות לאחר שהוצאתי את לבי על חברת החשמל התקשרה
'ההיא שפעם גרה כאן, ולעולם לא תדרוך שוב בדירה הזאת', כפי
שהיא מתכנה על-ידי. השיחה הזאת הולכת להיות קשה מבחינתה,
החלטתי.
- "הי, מדברת הדיירת הקודמת"
- "הי, מדבר הדייר הנוכחי"
- "אני רוצה את הארון שבחדר שלך, שפעם היה החדר שלי"
- "לא"
- "בבקשה", ביקשה.
- "גם אם אני אתן לך את הארון, תדעי לך שהוא שבור"
- "מה שבור?"
- "עוד לא החלטתי", הרגשתי על הגל.
לאחר שנת לילה טרופה, קמתי מוקדם בכדי לקנות חזה עוף אצל הקצב.
כש-'זאת שגרה פעם כאן, ובגלל מניפולציות התרתי לה לדרוך פעם
אחרונה בהחלט בדירה' ובן זוגה נכנסו כדי לעקל לי את החפצים,
הייתי כבר מוכן. בתחתוני בוקסר בלבד וכפפות ניילון רופפות
עבדתי במטבח - נייר לבן פרוס על הרצפה, שפורפרות צבע גואש בצדו
וחתיכות חזה העוף צבועות. השם ינקום דמה וזוגה, שניסו לשמור על
רמת חביבות גבוה ועל ראש פתוח, לא עמדו בפיתוי ושאלו פה אחד
"מה אתה עושה?". הבטתי בחתיכות הבשר המבותרות, הבטתי בהם,
בהיתי בחזה העוף הצבוע ולבסוף משכתי באפי וזרקתי לעברם "זה
מרגיע אותי". הפינוי היה מהמהירים שראיתי.
בנסיעה חזרה, התפתח וויכוח קשה בין הדיירת הקודמת לבין זוגה,
והוא החליט לעזוב אותה, ובאותה נשימה הסתבר שגם לארון רצונות
משלו, ובנסיעה המהירה בכבישי הצפון החליט שנמאס לו לשכב על
גגון הרכב, התנפץ על הכביש ולזוג האומלל לא נותר אלא לאסוף את
שיירי העץ. לא, בעצם יותר טוב, הארון התנפץ על הכביש ומהבהלה
(והעצבות שחבר שלה זרק אותה, בגלל וויכוח קשה - למי שפספס)
הרכב סטה מהכביש ונכנס בעץ. שניהם יצאו בנס מהתאונה, אבל הבן
זוג עדיין רוצה לעזוב אותה, והיא שעכשיו בעצם מבינה את היופי
שבחיים, מקבלת מחלה חשוכת מרפא שמתאפיינת בפצעונים על הפנים.
(לכל החיים).
- "באסה", תמצתה נמי את הנושא.
- "כן", השבתי "ומה אורי אומר על הסיפור?"
- "שאם הארון היה בחדר שלו, והיא הייתה מתקשרת אליו, הוא היה
מדביק אותה לארון ותולש לה את הזרועות."
- "פיוטי. כל-כך מעודן הבחור הלא נורמלי הזה"
- "אל תאשים אף אחד, אולי אתה משלם על מעשה רע שעשית, או על
מעשה רע שתעשה. מערכת הענישה של אלוהים לא חייבת להיות וקטורית
אתה יודע - הכוונה היא, שיכול להיות שאתה נענש על משהו שתעשה,
כמו שיכול להיות שתקבל גמול על משהו חיובי שתעשה רק בעתיד."
- "תמיד ריתקו אותי נושאי שיחה תיאולוגיים שארון בגדים היה
המוטיב המרכזי, אבל בסופו של יום כשאני הולך לישון בחדר, הכל
זרוק על הרצפה ".
- " מערכת ענישה ותגמולים וקטורית... יש לך בעיה, לך לדבר עם
בורא עולם, עד אז אתה יכול לשים את החפצים שלך בארון שלי."
- "תודה".