היא קמה בתנופה מן המיטה. השעה הייתה מוקדמת מאד ועפעפיה נדבקו
אלה לאלה. היא קמה ויצאה מן החדר, העיפה מבט לחדר הסמוך וראתה
שהדלת סגורה עדיין. יופי, חשבה לעצמה. הבית היה שקט מאד. רק
זמזום המקרר נשמע מהמטבח. היא הכינה לעצמה כוס תה שריככה מעט
את גרונה והיא יכלה לבלוע ביתר קלות. לפניה נפרש יום בינוני
משהו. ואפילו זה בלשון המעטה. כבר מהרגע הראשון היא חכתה לסופו
של היום. לסופו של אותו שבוע. לתחילתו של משהו חדש ומרגש
שיוציא אותה מהמקום האפלולי שנמצאה בו באותו זמן. החיים היו
אפורים ופושרים במידת מה אך לא זה מה שגרם לה לגרור רגליים
במרמור על הרצפה המלוכלכת. אמנם שותפיה לדירה לא התפנו לשטוף
רצפה כבר חודש והמקרר היה ריק, אך גם לא זאת הייתה הבעיה
העיקרית. מה שהטריד אותה יותר מכל היה רגשות אשמה גדולים
ועצומים שכרסמו בעצמותיה, לאט לאט אך בהתמדה. אשמה תמיד הייתה
חברתה הטובה. היא לוותה אותה לכל מקום כמעט. חוויה כלשהי ללא
שמץ של אשמה לא הייתה חוויה אמיתית בשבילה. היא התייסרה בעקבות
טעויות, ואף הפעוטות ביותר. מישהו פעם אמר לה שהחיים האפלים
מחזקים ומעניקים עוצמה שלא תשוער לרגעי אושר מעטים. ורגעי
האושר שלה אמנם היו מעטים. ברגעי משבר של ממש בקושי יכלה להזכר
בהם.
היא שוב הביטה בדלת הסגורה של החדר הסמוך. הם עדיין לא
התעוררו. באותו חדר ישנו שניים משותפיה לדירה. היא ישנה בחדר
אחד עם שותף נוסף וכך, בסך הכל, הם היו ארבעה. בניגוד להתפלגות
הגיונית, כלומר שיווצרו זוגות של חברים או בני זוג של ממש,
נוצרה אצלם מן קבוצה של שלושה ואחד. הם לא חיבבו אותו במיוחד.

היא תהתה בינה לבינה איך הייתה מרגישה במקומו. היא נזכרה שכבר
יצא לה להרגיש דחויה ולא רצויה. היא נזכרה בימי ילדותה
וברשעותם של הילדים האחרים. היא חשבה שכשמתבגרים זה עובר. היא
תפסה עצמה תמיד כאדם סובלני. מה קרה לה אם כן? מדוע איננה
מסוגלת לסבול אותו? מדוע איננה מסוגלת לרחם עליו ולהזדהות
איתו? זה לא יכול להיות שלא תרגיש שום אמפטיה אל בחור בודד
בדיוק כפי שהיא הייתה בעבר. היא כמעט יכלה לחוש את שיני האשמה
מכרסמות בה מבפנים. היא שמעה רעש והסתובבה מיד לאחור. מהחדר
יצא שותפה וסגר אחריו את הדלת בעדינות.
"בוקר טוב." אמר לה.
"בוקר טוב. הוא עדיין ישן?"
"כן."
הוא נכנס למקלחת וסגר אחריו את הדלת.
היא שוב שקעה במחשבות. מה בדיוק גורם לי לסלוד ממנו כל כך?
ניסתה לחפור בתוך נשמתה. מה כל כך מעורר התנגדות בו? איך הוא
יכול להמשיך לחיות איתנו כשהוא מקבל מאיתנו נשיפות של כפור,
מבטים אדישים וחוסר התענינות וביקורת ותרעומת על כל צעד???
הדלת שוב נפתחה והוא יצא מהחדר ודידה לעבר המטבח. שערו היה
פרוע ופניו הכעורות היו מכוסות שינה. היא הבחינה שהוא לובש
חולצה שלה.
"בוקר טוב." אמר והתישב מולה והיא הייתה חייבת להביט בו. נוסף
לכל, גילתה לפתע שלבשה את התחתונים הפוך. היום הלך והתארך.