"תעשה מה שטוב לך" היא צועקת אלי ביאוש, כמה פעמיים כבר שמעתי
את זה אני מרגיש את הראש מתחיל להסתובב קצת, לפעמים אני רוצה
להגיב ולומר הלוואי ובאמת היית  מאמינה במשפט הזה, אבל אתה
יודע שכרגע עדיף לשמור מרחק.
אתה הולך לחדר שלך, מרחק של כמה מטרים, מראש תסכול אפילו לא
סוגר אותה בטריקה, מתיישב על המיטה עם אותו סדין שכבר חוגג
שבועיים  מביט קצת בגיטרה מביט קצת בחלון ומחליט לתת הזדמנות
אחרונה לטלווזיה, אלוהים ישמור אתה צועק בלב, כל כך הרבה
ערוצים ושום דבר לא מתאים לי?
בלית ברירה אתה נשאר תקוע על איזה סרט שתכף נגמר, ימות לא ימות
לא ממש מעניין אותך , רצות לך אלף מחשבות א ל ף.
בסטנד בפינה מצלצל הסוללרי, איזה רעש מעצבן יש לו, אתה בטוח
בינך לבין עצמך שעוד כמה שנים יעשו מחקר ויגלו שהצליל הזורם
מהטלפון גורם לאנשים להיות יותר עצבנים ומשפיע השפעה ישירה על
תפקוד הלבלב בלב או איפה שהוא שמעולם לא תדע.
עוברת חצי שעה מאז שהיא צעקה, אתה חושב שהיא כבר נרגעה,
כאסטרטגיה אתה הולך קודם למקלחת לשטוף פנים בכיור לראות אם היא
אורבת לך להוציא עלייך את כל תסכולה, משום מה סורר שקט... אתה
מתקרב לאט מסתכל עם העיניים לכל הצדדים שאתה יכול, רצות לך
מחשבות בראש... איפה היא...?!...איפה?
כל החדרים בבית ריקים, אפילו התיק שלה לא פה, היא עזבה?!, אתה
שואל את עצמך, איפה היא?!, איפה?
אתה מתיישב בסלון הקטן שוב פעם מדליק את אותה טלווזיה אבל
אפילו לא טורח להחליף תחנה, אתה חושב אם להתקשר אליה, חושב
יותר מדי...
טוב, מזל שהמציאו את ההודעות הכתובות האלו, זה תמיד נותן הרגשה
שמצד אחד אתה משקיע בלכתוב אות אות ומצד שני מסמל שהסטואציה לא
מספיק חשובה כדי להרים טלפון, איך נהיה שוננים קרים וחמים
בהודעת טקסט אחת מבלי לעצבן או לפגוע, הצד הקופריטאר שבך יוצא
מבלי שידעת שהוא שם, עוברים לך אלף משפטים ובסוף אתה בוחר "את
עושה מה שטוב לך ...  ? " , שניה אחרי שכבר ההודעה נשלחה אתה
מצטער שזה יצא מתנשא מדי ומקווה שזה רק יוביל לאיזה אות ממנה,
תמונה אחר תמונה בטלווזיה מזכירים לך שעוד שעה עגולה עברה.
שיט, אתה ממהר שוב לטלפון מחייג אליה מהמקוצר אתה מספיק לראות
את השם חיבה שלה על הצג בזמן רגע לפני שהשניות מתחילות לרוץ,
"שלום, שלום לכולם אני בחו"ל בתקופה הקרובה, אל דאגה".
אם היו מסתכלים עלי באותו הרגע ורואים את הזינוק שהבאתי
באוויר, חול, חול?, חול!,  איך היא הגיעה לחול, איזה חול, עם
מי בחול, מתי בחול?
זה לא יכול להיות, לא יכול להיות אתה מדפדף בזכרון של הנייד
מנסה למצוא איזה חברה משותפת שבטח לה היא סיפרה ואין לך אפילו
אחת, אתה חושב להתקשר להורים שלה אבל מפחד להדאיג אותם, בטוח
היא סיפרה לאמא שלה ואם לא סיפרה, מה אני עושה?
שוב ושוב מחייג , שומע את אותה הודעה שהופכת להיות כל כך
לקאונית כל כך לא הגיונית, הטלפון שלך מצלצל על הקו החברה הכי
טובה שלה, מאיפה יש להם תמיד את הטלפון של הבן זוג של החברה
שלהם?, מה הן מחכות לשעת כושר ?, זה לא הזמן להחמיא לעצמי. בלי
שלום בלי מה נשמע שנינו צועקים אחד על השני, "איפה מיכל?!"
לאחר כמה רגעיים שנינו מחזקים אחד את השני, היא מספרת שגם עליה
היא קצת כעסה , אני לא יודע למה אבל אני מתחיל לקבל את העבודה
שמיכל נעלמה לי...