זה סיפור על איש, שאם היה עובר ברחוב, רוב הסיכויים שלא הייתם
שמים לב אליו, דבר שנשמע קצת מפתיע יחסית לאיש שאף פעם לא
מחטיא. מקום אחד בו כן היה מושך את תשומת לבכם, הוא ספר
הטלפונים. לאיש היה שם לא רגיל; קראו לו לומח - שם שהשתלב יפה
מאד עם אישיותו ועם שם משפחתו-טי.
לומח טי היה אדם ישר. במקצועו היה דייג. איך שהקרס היה נכנס
למים, הוא כבר היה ננעץ בדג. כשהיה נער, לומח הרוויח הרבה כסף
מהתערבויות על החכה, כיוון שידע שהוא אף פעם לא מחטיא. אבל
כיום לומח אדם צנוע, פשוט, הוא דג למחייתו ולא יותר.
הוא חוזר הביתה כל ערב ונותן לאשתו פרח בודד ונשיקה על הלחי.
הוא אף פעם לא מחטיא: זה מה שהיא רוצה ולזה היא מחכה כל היום
והוא פשוט מגיע וקולע לרצונה. בלילה הולך לילדה הקטנה שלו,
אלה, שיש לה עיניים ירוקות וענקיות שמחכות רק לו. הוא מתיישב
לידה והיא מרכינה את ראשה על ברכיו, הוא מספר לה סיפור שאף פעם
לא מחטיא, תמיד פוגע בול ומספק את הדמיון המפותח שלה, אח"כ,
כשהיא נרדמת, עובר לומח לסלון, רואה כדור-רגל ומפצח גרעינים.
הוא שם את המאפרה בכוונה רחוק וקולע אליה את הקליפות, ואפשר
לראות עליו איך כל פעם כשהוא קולע מחדש בא לו לצחוק. לפעמים,
יוצא לו חיוך.
הילדים בשכונה מתים עליו. תמיד מבקשים שיבוא לשחק אתם כדור-רגל
או כדור-סל והוא תמיד מחייך ואומר שאין לו זמן. הם בכל זאת
זורקים לו את הכדור והוא - בפנים מתלהב כמו ילד אבל החוצה משדר
אדישות, זורק את הכדור ממרחקים אדירים וקולע, אבל תמיד, סל
חלק.
יום אחד הגיע לביתו של לומח איש אחד מוזר שקוראים לו רוני.
רוני היה ארוך ורזה וכך נדבק לו הכינוי "רוני מקרוני". רוני,
שהיה לבוש בחליפת עסקים עם חפתים ועמילן וכל הבולשיט, הציע
ללומח הצעה. הוא אמר לו כך: "שמעתי עליך, סיפרו לי כי אינך
מחטיא אף פעם, בשום דבר, ואני מטבעי איני מאמין בזה. הבאתי
איתי מכשיר ואני רוצה להתחרות בך. אם לא תחטיא ודי שרק תנצח
אותי, אתן לך במתנה אי; אי שמותר בו הכל, כל מה שיכול לעלות לך
בראש. ואם תפסיד תעבור לעיר אחרת ואני אשאר כאן בתור מי שניצח
את האיש שאף פעם לא מחטיא". לומח התלבט; מראהו של האיש גרם לו
להרגשה מוזרה. הוא לא פגש באיש כזה מימין. באותו רגע התחשק לו
להעיף לאדון המכובד סטירה ולגרש אותו מביתו. אבל אשתו שמעה את
ההצעה ושכנעה אותו שילך על זה, היא אמרה לו: "בחייך לומח, אתה
הרי אף פעם לא מחטיא, בשש-בש תמיד יוצא לך דאבל, בכל דבר אתה
מספר 1, תמיד קולע בול, אפילו כשאתה שופך קפה מתרמוס אתה אף
פעם לא מחטיא, מה כבר הבחור הזה יכול לחדש לך?",  לומח הסכים.
רוני מקרוני הוציא מהכיס שלו מחשב נייד, קטן כזה מהחדשים
שמתקפל לגודל של כיס ונפתח לגודל של מכונת כביסה. רוני שיחק
איתו הרבה משחקים: פאק-מן, טטריס, נחשים, מלחמה, מרוצי
מכוניות, אפילו שש-בש למחשב. לומח פשוט הפסיד בכולם. הוא אמר
שזה לא פייר, שזה לא אמיתי, כי בשש-בש אמיתי הוא היה קורע
אותו, אבל רוני היה מבסוט.
בשביל לומח זאת הייתה חוויה טראומטית. ואחרי זה כמו שהסכימו,
הוא עבר לפתח-תקווה, ואפילו התחיל לפספס מפעם לפעם. זה התחיל
בזה שהיה מפספס את האוטובוס שלוקח אותו לנמל כל בוקר, אח"כ כבר
היה מפספס בחכה. הילדה שלו גדלה והסיפורים כבר שיעממו אותה.
היא לא אמרה לו, אבל הוא הרגיש בעצמו שהוא לא פוגע. אפילו
האישה כבר רצתה דברים אחרים; לא הספיק לה פרח ונשיקה, היא רצתה
אוטו חדש. לומח הפך אדם ממורמר שמקלל הרבה, לפעמים גם היה יורק
ברחוב ומחטיא קצת על החולצה שלו.
כעבור כמה שנים היה לומח לבד, מובטל החי מקצבאות. האישה עזבה
אותו, הילדה גדלה אבל בקושי באה לבקר.  הוא אפילו החליט לשנות
את שמו לדוד וזה לא הסתדר לו עם שם המשפחה אז הוא שינה אותו
לאבוטבול.
יום אחד כשהיה בבית, דפק מישהו בדלתו. דוד בקושי זז אליה, קילל
כוסאמק ופתח אותה. לבית נכנס רוני מקרוני; קצת יותר זקן
ומכוער, אבל עדיין רזה וארוך. רוני אמר שיש לו הצעה מאד מפתה
בשבילו ודוד, שלא רצה עוד כלום מחייו העלובים פנה אליו ואמר:
"תגיד לי בבקשה רק לאיזה אי התכוונת כשסיפרת לי על אי שמותר בו
הכל. זה לו יוצא לי מהראש;  אם הפסדתי חיים שלמים בשביל סיכוי
לחיות על איזה אי חלומי, לפחות שאדע מה פספסתי".
מקרוני צחק. הוא סיפר לא שהוא מצטער ושהוא קצת "היסתלבט"
עליו, כי לאי קוראים "אי-אפשר", כי הרי אין מקום שאפשר לעשות
בו הכל.
דוד הסתכל לו בעיניים. הוא ראה את כל חייו, מילדותו ועד אותו
רגע, עוברים לו מול הפנים. הוא תלש לרוני את העיניים מהמקום
וזרק מרחוק לפח, קליעה בול.