כשהשמיים היו קודרים, וגשם ממש חזק ירד, אני ודניאלה היינו
אוהבות לעלות לגג של הבניין שלי ולשבת שם, ליד דודי השמש.
היינו יושבות שם, ברגליים משוכלות, ונרטבות כהוגן. לא, זו לא
הייתה המטרה. למעשה לא הייתה שום מטרה ברורה. אני ודניאלה מאוד
אהבנו חורף.
כולם היו אומרים שאני ודניאלה משוגעות. "מחוברות זו לזו כמו
תאומות סיאמיות", האמהות שלנו נהגו להתבדח. אותי ואת דניאלה זה
לא הצחיק. ידענו שכל אחת בנפרד לא תוכל להתמודד עם העולם
האכזרי כל-כך.
דניאלה הייתה יפהייפיה. כחולת עיניים ושחומת עור. אני, הייתי
סתם. לא שחור ולא לבן, לא מכוערת וגם לא יפה. ממש לא יפה.
אני הייתי החכמה. בכל המבחנים הייתי מוציאה ציונים טובים.
דניאלה התאמצה גם כן להצליח, אבל לא ממש הלך לה.
ככה היינו גם בתיכון. היא הייתה מביאה את הבנים, אני את
הציונים. בזכותה היה לי חבר ראשון בגיל 17, לאחר שהיא הכירה
בחורים מבוגרים ממנה באיזו מסיבה שאני לא העזתי ללכת אליה. אם
היא לא הייתה משכנעת אותי לצאת אתה ועם שני בנים שהכירה, הייתי
נשארת בתולה עד גיל 25, כשהכרתי את אורי.
אני ודניאלה היינו שונות זו מזו בהרבה מובנים. היא אהבה לצאת
ולבלות, אני אהבתי להסתגר בחדר ולקרוא. היא אהבה מוזיקה רועשת,
אני אהבתי שירים רגועים, כמו אלה של ג'ימי הנדריקס. היא אהבה
לשנות את המראה שלה - להחליף כל שבוע צבע שיער, לבזבז את רוב
כספה על בגדים ואיפור, ואני אהבתי להתלבש באותם בגדים פשוטים,
סתם ג'ינס או סתם חולצה. היא שנאה לימודים, ואני הצטיינתי בכל
מה שקשור אליהם. למדתי רפואה באוניברסיטה, בעוד היא טיילה
בעולם וחיפשה אתגרים.
היא אהבה מאוד גברים, ואני - הרגשתי לא נוח בחברתם.
אני ודניאלה התגייסנו יחד לצבא. יחד נסענו לטיול בארצות הברית,
רק שאני חזרתי ללמוד והיא נשארה עם אחד, אמריקאי, שהכירה,
והמשיכה לטייל.
הכל עשינו יחד, אני ודניאלה. פשוט הכל.
דניאלה לא אהבה את השם שלה. היא מעולם לא הבינה למה היו צריכים
להוסיף את הה"א לשם שלה. היא תמיד טענה שללא הה"א המיותרת הזו,
שמה היה מושלם. דניאל, שם כל-כך יפה. דניאלה, שם כל-כך לא
עדין. מיושן.
היא ביקשה מכולם לקרוא לה דני. למרות שזה של גבר, היא התריסה,
כל שם של גבר עדיף על דניאלה. אפילו יענקל'ה, היא אמרה. דני זה
שם צעיר, עכשווי, מיוחד מאוד לבחורה, הייתה אומרת ומביטה בי
בעיני הבריכה שלה, הגדולות והמדהימות.
אני ודניאלה עמדנו זו לצד זו בכל שלב בחיינו. את הפרידה מהחבר
הראשון שלי, את הציון הגרוע הראשון במבחן שקיבלתי, את הריבים
הבלתי פוסקים עם ההורים שלי, את הצבא. הכל עברתי ושרדתי בזכות
דניאלה.
והיא, באה אליי בכל פעם שהושפלה על ידי בחור זה או אחר, בכל
פעם שבכתה על מר גורלה וכעסה על עצמה ועל החיים. תמיד השתדלתי
לעשות כמיטב יכולתי כדי לעודד אותה ולגרום לה להרגיש יותר טוב.
הייתי מוכנה גם לסבול בעצמי ובלבד שלה יוטב.
ידענו הכל אחת על השנייה, אני ודניאלה. כל רגע מחיינו היה
מדווח לאחרת, וכל-כך שמחנו שיש לנו זו את זו. אף אחד לא הבין
אותי כמו שהיא הבינה אותי, ואף אחד לא הבין אותה כמו שאני
הבנתי.
היא הייתה אחותי. יותר מזה. היא הייתה הנפש הקרובה אליי ביותר.
ממש חלק ממני.
כשאני ואורי נפרדנו, פעם ראשונה בחיי שהרגשתי שעולמי חרב
עליי.
אני ואורי הכרנו באוניברסיטה, גם הוא היה אובססיבי לגבי
לימודים, כמוני. התאהבנו מיד. לאחר חודש עברנו לגור ביחד. לאחר
חודשיים התארסנו. לאחר ארבעה חודשים - נפרדנו.
אורי היה אהבה גדולה. מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שלעולם
לא ארצה מישהו אחר מלבדו. לא הפתיע אותי כלל שהוא הציע לי
לעבור לגור בדירתו אחרי חודש שבו יצאנו קבוע. בכלל לא הפתיע
אותי שהחלטנו להנשא כעבור חודשיים. היינו כל-כך מתאימים, כמו
כפפה ליד. שנינו אהבנו ללמוד, לטייל במקומות שקטים, שמענו אותה
מוזיקה בדיוק. גם ההורים שלנו התאהבו ושמחו לשמוע על ההחלטה
שלנו להיות יחד, תמיד.
הכל השתבש כשאורי שלי סיפר לי שהכיר מישהי אחרת.
רציתי למות. להתאדות. כל חלומותיי נגוזו בבת אחת. ואני נותרתי
בלא כלום. רק עם הכאב העצום. וההשפלה הנוראה.
כששאלתי אותו, או יותר נכון צרחתי עליו מעמקי נשמתי, מה יש
לאחרת שלי אין, רציתי לראות את המלים שלו מרחפות באוויר
ונכנסות אל תוך אוזני, הוא אמר, חיוור כולו, שהיא יפה יותר,
כיפית יותר, משוחררת יותר, מאתגרת יותר.
צווחתי עליו, שידחוף את האתגר שלו למקום שאוויר אינו מגיע
אליו, שילך לקיבינימט ושלא יחזור משם, הרבצתי, שברתי חפצים.
היה בי כעס שמעולם לא הייתי מודעת אליו. והעלבון. הוי,
העלבון.
לקחתי את אחרון חפציי, לא השארתי לשהותי בדירתו כל זכר, השכרתי
דירה במקום מרוחק וניסיתי להמשיך בחיי. אבל לא יכולתי. הפסקתי
את לימודיי בגלל כשלון בלימודים, לא הייתי מסוגלת לפתוח אף ספר
שהוא.
ורציתי כל-כך את דניאלה שלי, באותה תקופה מחורבנת, שתתמוך בי,
שתחבק אותי ותלטף אותי, שתבכה אתי בכל פעם שדמעה תציץ מתוך
עיניי.
חיפשתי אותה בנרות, הוריה כלל לא ידעו אם היא בארץ או לא,
והיכן היא מסתובבת. שאלתי מכרים, התקשרתי וערכתי בירורים.
לבסוף השגתי מספר טלפון של מישהו שהיה אתה בארצות הברית וחזר
אתה לארץ, וטלפנתי אליה, וכל-כך שמחתי לשמוע את קולה. לאחר כל
ההתרגשות והבכי, כשנשימתי חזרה, פחות או יותר, להיות סדירה,
סיפרתי לה הכל.
דניאלה לא היססה והגיעה אליי במהירות האפשרית. הפגישה שלנו
הייתה יותר מסתם מרגשת, מעולם לא הרגשתי שמחה כמו ששמחתי
כשדניאלה שלי חזרה אליי.
היא עברה אתי את הימים הנוראיים, והייתה לי למשענת איתנה.
בלעדיה, מה היה קורה בלעדיה...

אני ודניאלה היינו נפש אחת מאוחדת. היא שלי, אני שלה.
כמה שבועות מאוחר יותר, היא סיפרה לי שהיא מתחתנת ממש בקרוב.
עם גבר מקסים, רציני, אמיתי, אינטליגנטי. לומד רפואה
באוניברסיטה.  הוא אפילו מצא לה כינוי חדש - דנית. והיא כל-כך
אוהבת אותו, ואת האופן שבו הוא מתנהג אליה, כמו אל מלכה, ואת
השם החדש שהמציא לה. ואין מאושרת ממנה. היא לא רוצה שאני אכעס
עליה, היא לא ידעה בתחילה במי מדובר. היא לא ידעה שיש לי חבר.
היא לא ידעה שאני מאורסת. אל תבכי, מתוקה שלי, הכל קרה כל-כך
מהר, ואני באמת לא ידעתי, ואילו ידעתי... בבקשה... את יודעת
בדיוק מה אני מרגישה כלפייך... זו אהבה חזקה, גם האהבה שיש לי
כלפי אורי היא כזו, ואני מבטיחה לך שהכל יבוא על מקומו בשלום,
את תתחתני, ואני אהיה לצדך מתי שרק תזדקקי לי... אל תלכי
ממני...

אני ודניאלה כבר לא חברות.
אני לא יודעת היכן היא גרה, עזבתי את הארץ.
כשמגיע החורף, והשמיים קודרים, וגשם ממש חזק יורד, אני עולה
לגג הבניין שלי, ומחכה עד שאני נרטבת לגמרי.