הייתי רואה אותו כל יום, עובד בחנות שלו. כל הזמן עבד, לא משנה
מתי עברתי ליד, הוא היה שם. ובכל פעם ניסיתי מחדש לראות אותו,
להבין מי הוא. ותמיד ראיתי גוף, וראש, אך ככל שהתמקדתי בפנים
שלו, כך הם נעשו מטושטשים יותר. הייתי סקרנית, למה? מה הוא
מסתיר? תמיד עבד על מתכות והכין חפצים, גם מרחוק ראית את
הניצוצות מהעבודה שלו בפיסול הפלדה, הוא לא ידע איך זה להישבר.
אבל, עדיין, פניו נראו כמו המסגרות שהכין- כהות וריקות, חשוכות
גם באור שמש. פעם ראיתי אותו מול מראה, ואור המנורה חזר לעיניי
מהמקום שבו היו פניו.
חלמתי עליו. פגשתי אותו במערה ושאלתי "למה אין לך פנים?" -"למה
שלא יהיו לי פנים?" השיב.
"אם היו לך פנים, הייתי רואה אותם, לא?" -"עינייך רואות אותי,
אבל נפשך לא. את מסתירה אותי ומעוורת אותה. איך היא תוכל
לראות? חוסמת אותה מפנים אחרות, מהאמת." -האשים. "איזו אמת?"
המשכתי. "האמת שלך, מי שאת, ומה שאת יודעת. אני לא קיים בחייך,
לכן אין לי פנים. ענה בפשטות. את חושבת שלקחתי חלק מחייך גם
בגלל החלום הזה, אבל את טועה. אני יוצר דברים ומעצב אותם לפי
נפשי שלי, ואת לא יוצרת דבר.

בכל פעם שתסתובבי לראות אותי, תדעי. היא כלואה בתוכך, ואת
מחזיקה את המפתח כמו סוהר אכזר בין חומות של כאב.
אין לי מה להעניק לך, כי אני ריק בעינייך.
והלך...