ארזתי את חפצי במהירות אופיינית, יומן, צרור מפתחות וכמה דפים
מפוזרים. את המשרד שלי לא נעלתי, זו היתה מן התגרות משעשעת
בתדמית שדבקה בי. תדמית של מסודרת, אחראית ורצינית. השארתי
אחרי את הדלת פתוחה, רציתי שמשהוא אחר ינעל אותה או לפחות ישים
לב שהיא פתוחה.

דילגתי על המעלית, ברגעים של חיפזון נדמה לי כי רק אני יכולה
להושיע את עצמי, תוך שניות נמצאתי במכוניתי, סובבתי את המפתח
בסוויצ' והימראתי. במוחי חלפה מחשבה אחת הגיונית: לאן אני
ממהרת? ועוד אחת רדפה את זו ממה אני בורחת?

שקעתי בנסיעה מהורהרת, עומדת ברמזור מחכה שיחליף צבעיו, נשענת
עם מרפקיי על ההגה וסנטרי חפון בין ידי, המבט שלי שועט קדימה
מביט אל המרחק ולא נעצר, מבט רץ.

בזוית עיני אני מבחינה בקבצן ספק נרקומן הצועד בצעדים קטנים אך
בטוחים לעברי, אני לא מפנה את מבטי ומתעקשת לא לתת לא להפריע
לי בהרהורי, בדכאוני. הוא נראה עלוב וכך גם אני, הוא מטונף
ועיניו מצועפות וכך גם עיני שלי. הוא מנסה לצוד את מבטי מתכופף
אל חלוני, מושיט יד מאוגרפת, מבטו נראה מתורגל במסכנות מעושה.
הוא הופך את אגרופו וכף ידו מלאה תחינה.

הוא איבד אותי עוד בצעד השני, הוא איים על האסתטיקה המדומה
בחיי הוא הלך שם ושאג בדמותו:"גם את מכוערת, גם אותך אף אחד לא
אוהב". כעסתי עליו, על אוזלת ידו, על חוסר היכולת שלו לאסוף את
חייו בידיו, לכבס את בגדיו, כעסתי על מערומי האמת שלו, רציתי
שלפחות ירחץ אותה ויענוב לה עניבה. האמת שלו ניבטה מכל אברי
גופו, האמת שלו שלי.

מאבק האיתנים בין הפלוסופיה שלי לשלו הסתיים באור ירוק ותחושה
חמוצה, אני המשכתי, הוא השאיר את הדלת פתוחה.