[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סברינה ססבן
/
לבכות בשביל טלי

התיישבתי על הספה מול הטלוויזיה בבית של דודה רוזה, לא הדלקתי
את הטלוויזיה, אני לא צריכה.
עצמתי עיניים, וחשבתי, על הכל.
השיר של דני סנדרסון הדהד בראשי, וזה לא שאני אוהבת את הזמר,
או את השיר.
"כל יום קורים נסים" כך אמר השיר, שבעצם נקרא 'דמעות של
מלאכים'.
האמנתי בשורה הזאת, ליתר דיוק, רציתי להאמין בשורה הזאת.
הרבה פעמים תהיתי, למה בעצם, לא קורה לי נס.
רציתי לבכות, עשיתי את זה הרבה פעמים באותה תקופה, הייתי
מומחית בבכי, היום אני מעדיפה לשמור את הידע הזה לתקופה אחרת,
ואני יודעת שתגיע תקופה אחרת.
אני חייבת להגיד לך, שבאותו רגע, מול הטלוויזיה, שנאתי אותך
וכעסתי עלייך יותר מששנאתי וכעסתי בכל ימי חיי.
באותם רגעים על הספה, נזכרתי בהרבה מקרים שקשורים אליך, נזכרתי
ביום הראשון בו כעסתי עליך.
הייתי בת 10, זה היה בערך חודשיים אחרי שאמא חלתה, כשהרופאים
גילו מה זה, ודודה זורה ניסתה להסביר לי, מה זה סרטן.
באותו יום כעסתי עליך כל-כך, שלקחתי סכין, וחתכתי חתך ביד, כדי
שידמם, וכדי שאתה תיזכר בי ותבוא לעזור, כי אולי אתה עסוק.
זה היה החתך הראשון שלי, ולא האחרון.
4 שנים עברו בין שני הרגעים, בין הרגע בו חתכתי את החתך, לבין
הרגע בו ישבתי על הספה וחשבתי.
הרבה פעמים דיממתי באותם 4 שנים.
אותם 4 שנים, נראו כמו נצח.
למרות כל מה שקרה לי, לא איבדתי את האמונה בך, והמשכתי להתפלל
ולקוות, למרות שבעצם שנאתי אותך.
הרגשתי כמו צבועה.
רציתי שאנשים ידעו עלי, רציתי שאנשים ישתתפו בכאב שלי, שיבכו
בשבילי.
אבל אף אחד לא הכיר אותי, ועד היום אף אחד לא מכיר אותי, גם לא
סיון, שבטוחה שהיא החברה הכי טובה שלי, למרות שמאז שאנחנו בנות
10, אנחנו בקושי מדברות.
היה חסר לי מאד מישהו שיכיר אותי, ושידע- זאת טלי!! וכואב לה!!
והיא סובלת!! והיא צריכה אהבה!!
לפחות מישהו אחד הייתי צריכה, שיאהב אותי ויתייחס אלי, ויתפלל
איתי.
ילדה בת 10 לא צריכה להיות בודדה.
לפעמים דודה רוזה הייתה באה לבקר אותי ואת אבא, היא הייתה
מתייחסת אלי יפה, אבל היא שהתה בבית החולים כמעט בכל הזמן
החופשי שלה, כשהיא לא עובדת.
מאבא כבר לא היו לי ציפיות, מאז המחלה הוא קצת השתגע, ולאט לאט
הוא רק השתגע יותר ויותר, עד שלקחו אותו לאשפוז, ואני עברתי
לגור אצל דודה רוזה.
אף פעם לא הבנתי מה עשיתי, שדווקא המשפחה שלי חייבת להיקרע.
באותו רגע, על הספה, מול הטלוויזיה, הייתי מתוחה כמו מסטיק, אם
לא יותר.
אמא שלי עברה יומיים קודם את הניתוח האחרון שלה, ודודה רוזה
אמרה שעכשיו המצב הוא "או- או", או שאמא שלי הבריאה, וכמה
חודשים אחרי זה היא חוזרת הביתה, או שהמצב אבוד, והיא נפטרה.
המשכתי לשבת על הספה ולשקוע ברחמים עצמיים, עד שצלצל הטלפון.
זאת הייתה דודה רוזה, היא הודיעה לי שאמא בסדר, ואני בקושי
הצלחתי לנשום.
דודה רוזה דיברה ודיברה, ואני לא אמרתי מילה, התרכזתי בלנשום,
כי פחדתי שאם אני לא אתרכז בזה, אני אשכח.
דודה רוזה כבר התחילה לצעוק "טלי!! טלי!! היא בסדר!! היא חיה!!
היא חוזרת!! היא חוזרת הביתה!! אמא שלך חוזרת טלי!! אמא
חוזרת!!"
מאותו רגע ועד עכשיו, שנה וחצי אחרי זה, נעלם כל קמצוץ של שנאה
וכעס אליך.
אמא באמת חזרה אחרי כמה חודשים, היא באה לגור איתנו, בבית של
דודה רוזה, ואבא נשאר מאושפז.
לפני שלושה חודשים גם אבא חזר הביתה, אבל הוא לא כמו קודם, אני
מניחה שמשהו השתבש אצלו בשכל.
גם אמא לא בדיוק כמו קודם, היא יותר חלשה עכשיו.
אבל לפחות מראים לי אהבה, בעיקר אמא ודודה רוזה.
החלטתי לכתוב לך את זה, כמכתב תודה, אני יודעת שייקח לך זמן
לקרוא את זה, כי אתה תמיד עסוק, אבל אני יודעת שאתה לא שוכח,
ואני מקווה שזה יעלה לך חיוך.

                                           לאלוהים באהבה,
                                                           
  טלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר להעתיק
סלוגנים של
אחרים?







אחד ממש נואש


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/4/01 17:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סברינה ססבן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה