[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועם סמואל
/
רק לזמן קצר

התעוררתי. זה היה הדבר שהפתיע אותי יותר מכל. הייתי חי, אפילו
אחרי התקף הלב. הייתי רתוק למיטה מוזרה. חברי נראה באמת מאושר,
כאילו כרגע הצליח לחיות אדם כפי שרצה כל חייו."אתה היית מת!
הצלחתי לחיות אותך!". זאת אומרת שבאמת חייתי! אמרתי לו "איזה
יופי!" והוא אמר "כן, נפלא" אבל בקולו היתה עגמומיות מסויימת.
"הוא לא הצליח?" "טוב, הוא לא ידע" "מסכן, זה תפס גם אותו".
שוב התעוררתי, זה היה חלום, אבל אם זה היה חלום אז איפה אני
עכשיו? הייתי שוב באותו מקום, שכוב ליד המיטה אבל הכל נראה
שונה.
המקום היה בנוי מצל. ממש כך, לא האמנתי אבל כך זה נראה. ראיתי
את אימי ז"ל, גם לה היתה את הסכיזופרניה המיוחדת. אבל משום מה
זה לא שימח אותי, למעשה היתה לזה השפעה הפוכה. מתחת למיטה לא
היה נמר,זה הפחיד אותי באמת, מאז שאני זוכר את עצמי היה נמר
מתחת למיטה, זה היה חלק מהמחלה שלי. שאלתי את אמי מה המקום הזה
והיא ענתה שזו התוצאה הסופית של המחלה שלי, להגיע לעולם
הצללים, לעולם שאין בו שמחה או תקווה, וללא יכולת למות אפילו.
אני לא מתתי באמת כי המוח שלי המשיך לחיות ובעצם הייתי כלוא
בכלא מחשבתי. הלכתי לי ברחוב בעצב למשך כמה שעות כאשר בא אלי
אדם ועל פניו היתה, באופן מעציב, הבעה שמחה אך עדיין מדוכדכת
יותר מכל. והוא אמר לי בהתרגשות עצבנית שהוא שמע שבאמת מתתי
ולא עברתי לעולם הצללים אבל חבר שלי החיה אותי ושבקרוב אעבור
לעולם האמיתי, והוא גם אמר לי שלעולם לא נרפאתי ושבסוף כנראה
שאצטרך לחזור לעולם הצללים, אלא אם אסמוך על הנורא מכל. לא
הבנתי למה הוא התכוון בקטע האחרון, ואז התעוררתי, הפעם באמת.
וחבר שלי אמר שהוא הצליח לחיות אותי והפעם הוא היה באמת שמח.
ומתחת למיטה לא היה נמר ובתוך הארון לא היתה מפלצת. הוא הצליח
איכשהוא לרפא אותי מהמחלה, אבל לא שכחתי מה אמר האיש שם. נשאתי
לי אישה וילדתי ילדים יום אחד באה ילדתי הקטנה וסיפרה לי "אבא,
אני כל הזמן רואה נמרים מתחת למיטה, למה יש לי הזיות? אני
מבטיחה שלא לקחתי סמים.". נבהלתי, ידעתי מה הסוף, לא סיפרתי
אפילו לחבר שלי מה קרה. באותו זמן הייתי זקן, זקן מאד.אחרי כמה
חודשים עליתי על ערש דווי. הבנתי סוף סוף מה אמר לי שם האיש.




לכבוד: ד"ר אקטורין
מאת: מר סמואל
בעניין:בקשה אחרונה
אני עומד להתאבד. מה שלא סיפרתי לך הוא שלא באמת ריפאת אותי
וידעתי שכאשר יבוא היום אמות, אבל לא באמת, אני רק אלך לעולם
הצללים והמוח שלי עדיין יפעל ועכשיו הבנתי שאני לא אגיע לשם אם
אמות באמת. אל תנסה לחיות אותי עד שתדע את המרפא למחלתי. כתור
שפן ניסויים אתן את בתי בת העשרים. היא בוודאי תסכים להימסר
לידיך העדינות, היא מכירה אותך מילדות. כאשר תלמד זאת תחייה
אותי.


כאשר שלחתי את המכתב לקחתי את הסכין והתכוננתי לתקוע אותו
במוחי. חברי היה בחור מבריק והוא ימצא את המרפא. ואז הוא יחייה
אותי. ואז מתתי. לא באמת, רק לזמן קצר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אולי תכתוב
סיפור על אחד
שנוסע למרכז
כדור הארץ?



המוזה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/03 14:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועם סמואל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה