הבטתי בנקודה הזאת שעות. המים היו עכורים מאד ולא הצלחתי לראות
דבר לעומק. הסליל של החכה שלי דמם. רק גלים הזעירים שהופיעו
מדי פעם, הצליחו להזיז לי את הפיתיון. הבן דוד שלי אמר כך- "
חכה עד שמשהו ימשוך לך בחכה, ועד אז נסה לא לזוז!". כבר 20
דקות שישבתי ככה ולא זזתי. הייתי מרוכז באותה הנקודה. על המים
השתקפו השמיים המעוננים. אם הייתי מבין בדייג, אז באותו היום,
הייתי מבין שזה לא יום טוב לדייג, ושכל רגע עלול לרדת גשם
והעשרים דקות המסקנות שבזבזתי מחיי, יהיו עוד יותר חסרי טעם.
הצפרדעים משום מה עשו המון רעש והיו גם חסידות שמשום מה החליטו
גם להרוס לי את השקט. הייתי בן 6, והתעצבנתי מכל קול קורא, של
עורבני או של חסידה., זה כלל לא היה משנה. ריכוז. ריכוז זה
חשוב בדייג. כעבור עשר דקות נוספות ללא שלל, כבר התחלתי להאיץ
בדג שיבוא. " יש כאן אוכל...אוכל, אוכל, אוכל! רק לדגים
שמנים!" זמזמתי בשקט, אבל ניסיתי לזמזם בקול רם יותר מזה של
הצפרדעים המעצבנות. " הנה זה פה! בואו! בואו! בואו יפים ושמנים
שלי!" לחשתי כשמבטי עדיין נעול על אותה הנקודה.
פתאום התחילה לנשוב רוח, שהתחזקה עם הזמן. קול הצפרדעים נחלש
ונשמעה הרוח. אני כמו לפני חצי שעה ישבתי באותה הנקודה, לבד,
בוהה בנקודה דמיונית על פני המים החשוכים מעט. וברגע ההוא לא
ידעתי מה לעשות. בן דוד שלי, שהוא גדול וחכם. אמר לי לשבת
ולדוג. הוא אמר לי שזה בסדר ושהעננים יחלפו. ולא שמעתי מהבן
דוד שלי יותר. בהיסוס הזזתי את החכה ממקומה, וחשתי הקלה .
שרירי הידיים שלי השתחררו מעט. סובבתי את ראשי והבטתי מאחורי.
היה שם אותו יער מאיים שדרכו הגעתי לנהר לפני חצי שעה. רק
שהפעם הבטתי בו לבד. עצי אלון גבוהים, שיחים- סבוכים- גבוהים,
והמון שבילים. כן, העובדה שהבטתי במראה המופלא הזה לבד, די
גרמה לי לשקשק בכל הגוף. החכה, שבה כבר התרגלתי להחזיק, נפלה
מידי.  מהר מאד הבטן שלי התכווצה, התחלתי לנשום בכבדות ולבי
פעם בחוזקה. דמעות הרטיבו את פניי הרכות. ואני, המבוהל, במקום
לחשוב מה לעשות עכשיו, המשכתי לבכות עוד ולהאדים, ושוב- לבכות
עוד. וחוזר חלילה.
שמתי לב לעוד משהו שהאצים את חוסר האונים שלי, בכל דקה שעברה-
השמיים נהיו יותר חשוכים. וזה גרם לי לצרוח-
"מישה!! מ י ש ה ! ! ! ! " ומשום שהקול שלי, מלא הביטחון מצא
חן בעיני, צרחתי שוב ושוב.
"מישה!!!! מישה!!!!! מישה!!!!! מישה!!!!!!!!" עם הזמן גם
גיוונתי- " מישה!!!!! מישהו שומע אותי?????!! מישה??????
מישהו?????? הצילו!!!!!!!!" צעקתי. ואז צעקתי- "  ה צ י ל ו !
! ! !" וזה מצא חן בעיני, הרגשתי כמו בתוך סרט אמריקאי ישן. "
הצילו!! הצילו!!! הצילו!!!!! מישה!!!!" צווחתי. ולמען האמת
הייתי מבוהל פחות, והצעקות העסיקו אותי. אני לא רוצה שזה ישמע
כהגזמה. אבל אחרי זמן מסוים שבו צעקתי כל הזמן את שמו של הבן
דוד שלי, זרמתי עם זה ופלטתי משפטים כגון- " מישקה קישקה!!!
אתה שומע אותי?" זה מצא חן בעיני ולכן פיתחתי את זה- "מישקה
קישקה  שכל חייו היה שישקה, ושיש לו אף דומה לפישקה, וש...."
וכאן נעצרתי, כי בתור ילד די בור בן 6 , הייתי לוקה בהמון ידע.
אך מצד שני לא יכולתי להיות לבד ובשקט למשך אפילו דקה אחת
נוספת, אז התחלתי לשיר. תחילה את ההמנון של רוסיה. מפני שזה מה
שלימדו אותי בבי"ס. ואחר כך שיר של זמרת רוסיה מאד מפורסמת,
אבל לא הכרתי את המילים. וכשנמאס לי לזייף, המצאתי שיר בעצמי-
"ביער מאד מאד יפה, וליד נהר מאד נקי, יושב לו נסיך יפה תואר
ומחכה ל..." המצאתי שיר ממה שראיתי מולי. וכאן נהייתי מאד
כשרוני, הוספתי את הפזמון שכבר המצאתי מקודם-
"מ י ש ק ה!! מישקה
קיש ק ה" שרתי עם עיניים עצומות ועשיתי סיבובים דרמטיים סביב
עצמי,   "שכל חייו היה שיש ק ה, ושיש לו אף דומה לפיש ק ה
ושיש לו אודנה סיס ק ה!!" צעקתי חזק במיוחד, מאמץ את כל
הכוחות שיש לי, אך גם ניסיתי להשמע מילודי. את החרוזים בסוף כל
משפט משכתי וזימרתי אותן.  "מישיצ'קה.." נסחפתי עם העוצמה
שבשיר שלי ונשענתי על אחד העצים, כמו זמר ג'ז קשיש בחליפה
נוצצת.
"מה?" נשמע קולו של הבן דוד וידו כבר השיגה את כתפי, יותר נכון
תפסה אותה מאד חזק. פתחתי מהר את עיני בבהלה, הדמעות כבר יבשו
מזמן. אך לחיי האדימו שוב. הבטתי בעיניים גדולות בפניו
הנרגזות. באותו הרגע שמתי לב עד כמה מכוער היה- אף גדול ואדום,
פנים שמנות ומנמשות, לחיים אדמדמות, עיניים שקועות ומאדימות גם
מכן, גבות עבות ומכוערות, שלא מוסיפות שום חן לעיניים חסרות
החן. מילא עיניים חומות, אבל ריקות כאלה? עקומות כאלה?
כאלה...פוזלות... והפה.. רועד עם שפתיים יבשות ומגעילות...
" מה זה צריך להיות?!" מישה פלט שאלה בון מאד מאיים, מתוך אותן
שפתיים מעוררות גועל.
" מ...מה?" הצלחתי לענות לו שאלה לשאלתו.
" מה שרתה עלי???" הוא נזעף, פניו נעשו מכוערים עוד יותר והוא
כאילו לא הצליח לשלוט בהבעות פניו, ופרצופו התעוות כשל שיכור.

"כלום.." עניתי, קצת נבוך. לא נראה לי הוא לא באמת רצה לשמוע
שוב מה ששרתי.
"לא נכון!" הוא אמר והנהן בראשו וכל גופו נע באותה נימה ספקנית
ואינטנפילית. " לא...." אמר עכשיו כאילו אני משחק אתו משחק-
אמת או שקר.


קישקה- קישקס
שישקה- נבט אלון
פישקה- חייל על לוח השח מט
אודנה סיסקה- אודנה- אחת, סיסקה- מילה לא נאותה, ואפילו גסה.
את זה לא אפרש,


"אתה משקר לי!" הוא הוסיף כאילו הוא גילה את אמריקה. ואני רק
עמדתי ובהיתי בו עם עיניים גדולות. ברגלי רעדתי, כפי שהכרתי את
הבן דוד הזה, בכל רגע הוא יכל להתעלם מכל מה שהגיוני ולהתחיל
להכות אותי כי אני לא מכבד אותו. ומה שהיה הגיוני זה- שהוא
השאיר אותי חצי שעה לבד, עם חכה, באזור שלא הכרתי והתחלתי ממש
לפחד. אבל לא אמרתי לו את זה. כי אז הוא היה מרביץ לי.
"תשיר לי שוב מה ששרת!!!" הוא האיץ בי. ומרוב מרץ ירק עלי.
החלטתי להיענות לבקשה שלו. עצמתי את עיני ושרתי, כאילו הוא לא
היה שם- לאט ובקול ענוג-
" ביער מאד מאד יפה, וליד נהר מאד נקי, יושב לו נסיך יפה תואר
ומחכה ל..." וכאן נעצרתי, שמעתי את הציפורים מצייצות, השיר
שלי נשמע טוב יותר מרגע לרגע.
"למה עצרת?" הוא שאל אותי, ועל שאלה זו עניתי כמו שרק זמרי
הרוק הכי גולים יודעים-
" מישקה קישקה!!!!" צווחתי, עשיתי תנועות חדות עם זרועותיי
והכיתי עם אגרופי באוויר מרוב אנדרינלין. " שכל חייו היה שיש
ק ה , ושיש לו אף דומה לפיש ק ה ושיש לו אודנה סיס ק ה!!"
עם יציאת המילה סיסקה מפי- חטפתי אגרוף רציני בעין השמאלית
והתמוטטתי על הרצפה הבוצית.

זה לא כל מה שאני זוכר מאותו יום שני, ה- 17 במרץ 1984. היו
עוד כמה מאורעות בהמשך אותו היום.

התעוררתי. ראשי שקע במשהו רך. התרוממתי מעט והכרית הרכה,
החמימה והפרחונית התבררה כשמלתה של דודה שלי. היא הביטה בי,
ובלי לומר דבר- ליטפה את ראשי, וחייכה. היו לה שפתיים יפות.
וזה מה שאהבתי בה. היא אף פעם לא התאפרה והייתה אישה שמנמנה,
לא כמו אימא שלי- רזה ומטופחת. אבל היה לה מראה כפרי יפה, היא
הייתה אישה פשוטה ונאה.
"שלום לך חמודי" היא לחשה ונישקה על ראשי. אני רציתי לענות לה,
אבל היא שמה אצבע על שפתי והוסיפה- "אל תדבר...תנסה לא לדבר,
טוב? חטפת מכה רצינית ופניך עדיין לא נרפאו. אז נסה לא להזיז
את פיך, טוב?" היא שאלה וחייכה חיוך כנה. לא יכולתי שלא להנהן
בהסכמה. הרגשתי תחבושת על הצד השמאלי של פני. ואז היא הקריבה
אותי בחזרה לגופה הרך והשמנמן. התכרבלתי בתוך השמיכה ונהניתי
מגלי החום שבאו מהאח, מהאור הכתמתם המענג ומידיה המלטפות,
המרגיעות של דודה שלי. יכלתי להירדם ככה תוך שניות לולא קרה מה
שקרה.
הדלת נפתחה ונכנס אבא שלי. איך שהבנתי שזה הוא, שקעתי עמוק
בתוך שמלתה של הדודה. נשמעו לא רק נקישות מגפיו, אלא גם נעלי
העקב של אימא שלי לא איחרו לבוא. וזה לא הספיק. גם אחותי הייתה
חייבת לבוא. עם עיני העצומות זיהיתי גם את קולו הדבילי של
מישה.
פחדתי מאבא באותו הרגע. פחדתי פחד מוות שמה יגלה ששרתי מילים
גסות וקיללתי את מישה. במקרים כאלה, בהם אבא שלי או אמא היו
מגלים שהייתי עושה משהו מגונה, הייתי נאלץ להשתמש במסכת בושה.
זה היה הולך כך- אני מקלל את השכן למשל. הילד מתלונן עלי, אני
ממשיך לקלל אותו, עד שאבא שלי מגיע. באותו רגע אני הופך להיות
ילד מאד מבין. אני מבין למשל, שאסור לקלל. אני מבין שזה טיפשי
ובזוי, ובין השאר מבין גם שדבר שכזה לא יעשה שוב בעתיד. את כל
זה אני אומר לאבא בפנים מבוישות, מסקנות, חרדו. אני כמובן מבקש
מהילד השעיר לעזאזל סליחה, מציע לו לשחק איתי והופך אותו לחבר
הכי טוב שלי. קללות- זה תמיד בצחוק, זה המוטו שלי.
הפעם לא יכולתי להביט לא באבא ולא לאימא בעיניים. כאילו נדבקתי
בדבק בלתי נראה בשמלתה של דודה.
אמא עזרה לי להראות את פרצופי, היא סובבה את פני ובעיניים
גדולות הבטתי בכולם. אחותי, אבא, אימא ומישה- כולם הביטו בי
מבוהלים. במיוחד אימא, שהסיטה את התחבושת ונגעה בפני הנפוחות.
מגע ידה הכאיב לי.
" שמתי לו קצת יוד, שזה יפסיק להתנפח. וגם שמתי על זה תחבושת.
תראי, שבוע וזה יעבור לו. יהיה בסדר." ניסתה הדודה להסביר את
פני הדברים, הפנים שלי. אבל אמא הסתכלה עליה כמעט בשינאה, היא
כיווצה את עיניה הכחולות והמודגשות במסקרה שחורה. אפשר לומר
שהיא יקדה אש כחולה מתוך עיניה. אבל מהר מאד על פניה עלה חיוך
מלאכותי.
"אל תדאגי, עכשיו- הכל יהיה בסדר, מילה האהובה" היא אמרה והפעם
הייתה מאד מאופקת. היו פעמים בהן אמרה כל מה שהיה על ליבה.
ובפעמים הללו אבא שלי לא ראה את אחותו חודשים. מילה חייכה אליה
בחזרה, חיוך אמיתי, למרות שגם היא לא כל כך חיבבה את האישה
שנעמדה מולה. אמא לקחה אותי בידיה, למרות שמזמן כבר לא הייתי
בן שנה.
"סשה, תוכלי לקחת את התיק של יורי?" שאלה אימא שלי את אחותי
ואותי היא לקחה לאיבר היציאה מאותה הבקתה. אחותי שהביטה באבא
שלי ואחר כך בדודה מילה פנתה לחדר בו ישנתי שבוע. ומשם, כעבור
דקה היא הגיע עם תיק גב שחור גדול ומנופח. זה היה תיק טיולים
אופנתי, זה היה התיק שלי. היא נעמדה ליד הספה בה ישבה דודה
מילה. ילדה כבת 11, בלונדינית יפיפייה, עם צמה ארוכה, בסוודר
אדום עבה ומכנס ג'ינס. אבא הביט בה, חייך ואמר לנו שהוא תכף
יבוא. וכך, אישה עם שיער בלונדיני, לבושה מעיל פרווה שחור
ארוך, מחזיקה בזרועותיה ילד בן שש ולידה ילדה סוחבת תיק גב
כבד. יצאנו שלושתנו לאיבר המכונית שלנו. שמעתי את אבא צועק על
מישה, ברגע שנסגרה הדלת מאחורינו. מישה ענה בקול בכייני, מעורר
רחמים. מתוך הבקתה החשוכה שעזבנו מאחורינו בקע רק אור כתמתם
ונשמעו הצעקות של אבא שלי ושל הדודה מילה וזעקות חרישות של
מישה. בדמיוני ראיתי את אבא תופס את מישה באוזנו, ואת דודה
מילה מכה אותו בישבנו, אבל מישה היה מטר שבעים ומשהו ושקל מאה
קילו ומשהו, אני חייב להודות שלתפוש יצור מגודל זה באוזנו יכל
היה להיות מעשה משעשע, אבל הדודה מילה הפסיקה לגעת בילד שלה
ברגע שעבר את המאה קילו.
כשאמא הניחה אותי בעדינות במושב האחורי, וכשסשה סגרה את הבגז'.
אבא, עם פרצוף חטום, הצטרף אלינו. במפתיע, ובניגוד לטיבעה, אמא
שתקה. ורק קול המנוע הפריח את הדממה שסררה במכונית שלנו. אך
לצערי, אחריו באו עוד כמה קולות, וריחות. ריח של עץ שרוף,
למשל.
ו- צווחות של הדודה מילה ושל מישה. זה גרם לי לזעזוע קל,
קולותיהם הרמים הלמו בעורי הפצוע. המראה שראיתי כשהסתכלתי
מהחלונות של המכונית, לא עודד אותי כל כך. הביקתה עלתה בלהבות.
אבא שלי לא חסך בזמן ויצא במהירות מהמכונית, אמא שלי, אחרי
שפלטה- "לעזאזל" (למרות שאסור היה לקלל בבית שלנו) יצאה אחריו
בריצה. בין האלונים הגבוהים שהקיפו את הבקתה התחילו להדלק
ענפים. דודה שלי ניסתה לכבות את האש עם איזו לוחית עץ. ובנה,
שמכנסיו, משום מה היו רטובים, נופף באחד השטיחים שהוריד מאחד
הקירות בביתם. החלפתי מבט עם אחותי, והיא הייתה המומה בדיוק
כמוני.
אף פעם לא אשכח את אותו יום שני, ה- 17 במרץ 1984 .