התאריך היה ה-3.4.01, ערב גיוסי לצה"ל. היינו בין מסיבת גיוס
לשניה, הרי חייבים לערוך שבעת ימי שכרון חושים, ובין ביקור אחד
למשנהו בבי"ח לביקור משפחתי, הרגשתי צורך מוזר לכתוב צוואה,
בצוואה הענקתי את חפציי יקרי הערך לאנשים אהובים (אחותי, חבר
שלי, חברות, חברים).
המחשבה על הצבא היתה כאי ידיעה לגבי עתידי. ההחלטה להתגייס באה
על מנת להב לאבי מעט נחת ואפילו קצת אושר ושמחה לחייו האפורים,
הרי אחותי התאומה לא היתה קרובה אפילו להתגייס ואחיי ואחיותיי
החורגים לא ישרתו מטעמי בריאות, מצפון ודת. אומנם זו לא היתה
הסיבה היחידה לגיוסי, התגייסתי על מנת לדחות את הקץ, המחשבה על
העתיד שלי היתה מפחידה מדי, וכמו כן גם המעבר מילדות לבגרות,
מבי"ס לעולם האפשרויות. כל זה היה פשוט גדול עליי בכמה מידות,
כך שרציתי לדחות את ההחלטה, הרי אני ClueLess בכל הנוגע לעתידי
המקצועי.
לבסוף גם היום הזה הגיע, וב-4.4.01 עליתי על מדים, ומהבקו"ם
נשלחתי למו"ס (הידוע בימים אלו כביסלמ"ש) והפכתי לתצפיתנית
סוררת, כבכל דבר בחיים גם בזה מרדתי. רציתי להיות לוחמת ושלחו
אותי להיות תצפיתנית. כמה אבסורד. ביקשתי תפקיד שטח ונשלחתי
לשבת כל היום על התחת ולהסתכל דרך משקפת. כמה משעמם.
באמצע הקורס החלטתי שנמאס לי וזה לא מה שאני רוצה לעשות בזמן
הזה בצבא והוצאתי גימלים וביליתי 3 שבועות קסומים בבית בלא
הפרעה. באותם ימים גם קבלתי (למי שלא מעורה בשפה הצה"לית קבילה
מושוות לתלונה) שני אנשי סגל (מש"קית ת"ש ומ"מית) שמנעו ממני
טיפול ראוי בת"ש וטיפול רפואי. וגם משם יצאתי מאושרת עד הגג
בידיעה שגם בצבא אני מקבלת כל מה שאני רוצה.
הגעתי לשיבוץ במז"י ומשם נשלחתי לשרת ביח' ניצן ברמת הגולן,
רחוק מהבית וכל כך טוב בשבילי. הגעתי לבסיס שכוח אל בדרום
הרמה, יחידת תצפיתנים, שובצתי כסמב"צית. העברתי תקופה נפלאה
וקשה בחמ"ל ובמחלקת המבצעים, תקופה שאני חייבת בה הכל מפקד
שלי, הקמב"צ בני, בנאדם מקסים. אני ובני בילינו ימים כלילות
בעבודה מסיבית וקשה, אך כל זה היה שווה ערך לצ'ופרים
שאינסופיים שקיבלתי, פטור משמירות, פטור ממטבחים, פטור ממשמרות
בחמ"ל ופטור משבתות מיותרות. במהרה הפכתי לסמ"חית (סמלת מחלקה
- כטוראית) וכמובן הכל הלך מצוין. הקמב"צ האהוב שלי החליט שהוא
רוצה להמשיך בקריירה הצבאית שלו ויצא לקורס מ"פים ובמקומו
קיבלתי קמב"צ בלי הרבה שכל או הגיון, נדב. אני ונדב הקמב"צ לא
הסתדרנו המון מריבות וסיכסוכים עברו ביננו. נדב הוריד אותי
בחזרה להיות סמ"בצית מן השורה, אך עם זאת נמנו עליי גם החובות
של סמלת מחלקה. כמובן שהחמ"ל כבר לא עבד כמו בעבר, כי לי לא
היה אכפת, וסמל מחלקה החדש היה בור ועם הארץ וקיבל את התפקיד
רק משום שהוא חייל (ולא חיילת) וכי הוא עבר את המסלול של
היחידה שלנו ואני עברתי קורס קצר באותו תפקיד אומנם.
כעבור זמן מה הקמב"צ האהוב שלי, בני, חזר ליחידה בתור מ"פ
בפלוגת הטירונים שלנו, ואני ידעתי מאותו רגע כי אני חייבת
לעבור אליו, להיות הפ"פית שלו.
עשיתי הכל על מנת לעבור לפלוגה שלו. אבי החורג, בעל הקשרים
הרבים, דיבר עם חבר שלו (שר הביטחון דאז), אשר זה שיגר מכתב
באמצעות נקח"ל (נציב קבילות חיילים) למג"ד שלי, שכל מה שזה עשה
היה לשלוח מכתב תגובה ולהגן על עצמו כי חסר לו כח אדם, ולנזוף
בי.
כל זה היה עד שעליתי על הנקודה כי המ"פית מפקדה שלנו מקושרת
לקחת"ר (קצין חיל תחזוקה ראשי) וכי זה גם חבר של אבי החורג.
מהר מאוד עשינו אחד ועוד אחד. ושוב קיבלתי את מה שרציתי, אומנם
זה לא היה בדרך שלי אבל זה שירת את המטרה והניב תוצאות.
את תפקידי השלישי, פ"פית הפלוגת הטירונים של היחידה, ביצעתי
בצורה הטובה והיעילה ביותר, החיילים שלי אהבו אותי עד עמקי
נשמתם, וכך גם המפקדים בפלוגה והמפל"ג (מפקדת הפלוגה: חובש,
רס"פ, סרס"פ, נהג ומ"פ). בתור פלוגת טירונים היו להם תנאים
מצויינים, הם תמיד ידעו מה הולך לקרות, מתי הם יוצאים הביתה,
מי מקבל עונש ולמה, מה להגיד כשהם עולים למשפט, הכל!!!
הייתי יוצאת איתם מסעות, ימי תרבות, תרגילים ואפילו עד ג'נין
וראמללה הלכתי איתם.
לתפקיד נכנסתי במהלך ריתוק שהייתי צריכה לבצע, בגלל תלונה שנדב
הקמב"צ נתן לי, בגלל שלא הסכמתי לשטוף לו את המשרד (לאיזו רמה
הקצינים יורדים היום?!). אז קיבלתי ריתוק ל-14 יום, עד היום יש
שלושה אנשים שחושבים שביצעתי אותו (המג"ד, הסמג"ד ונדב
הקמב"צ). בשבוע השני לריתוק הפלוגה שלי ירדה לשטחים לבצע
אבט"שים, ואני? אחריהם! ביומיים הראשונים אומנם הייתי איתם,
ביקרתי. אבל לאחר מכן הייתי בבית, כל יום התקשרתי לבדוק אם הכל
בסדר, אבל עדיין הייתי בבית.
במהלך תפקיד זה בני המ"פ התקשר אליי יום אחד ב-02:00 בלילה
וביקש שאני אגיע בדחיפות למשרדו. כאשר הגעתי הוא הסתכל עליי
ארוכות ובישר לי חדשות חצי מרות: המג"ד רוצה שאני אהיה הרל"שית
(ראש לשכה) שלו. אומנם כבוד גדול, התפקיד הנחשק ביותר ביחידה,
אבל לא רציתי לעזוב את החיילים, עד שלא הוצאתי מבני המ"פ הסכמה
כי אני לא צריכה לוותר על התפקיד הנוכחי עד לסיום הטירונות לא
הסכמתי לעזוב את המשרד.
למחרת בבוקר נכנסתי ללשכת המג"ד, הצדעתי לו בירכתי אותו בברכת
בוקר טוב ואמרתי לו את התנאים, הוא מצידו הסכים ואמר כי אני
חשובה בפלוגת הטירונים ועד לסיום תקופת ההכשרה שלהם אני לא
אעזוב אותם ואמלא את שני התפקידים וכי הוא מאמין שאני אבצע
אותם על הצד הטוב ביותר.
וכמובן כך היה, ביצעתי את שני התפקידים, בבקרים קמתי ללשכה
ובערבים כולי הייתי של בני והחיילים.
את תפקידי כרל"שית ביצעתי הכי טוב שרק יכולתי, זה הרבה לחץ,
הרבה שעות עבודה, והרבה סבלנות.
כיום אני משוחררת, אבל עדיין בקשר טוב עם חלק ניכר מהחיילים
שלי ועם הפקל"שית (פקידת לשכה) שהיא חברתי הטובה שהשארתי
מאחור.
אז למה בעצם להתגייס לצבא?
כי זה תורם לאישיות, ונותן לך להתמודד עם דברים, אומנם לא
התמודדתי עם מקצועות הלחימה כפי שרציתי, אבל לחמתי בדרכי שלי
שכל דבר שרק יכולתי.
ומשום שאולי תמצאו משהו שיגרום לכם להמשיך בחייכם ולחייך.