מיליון פעם עשיתי את זה, עלתה לבמה השחקנית שבי. מאופרת, לבושה
בבגדים מתחילת המאה ובפנים המתאימות. למטה מאחוריי הקלעים,
נשארה האני האמיתית שלפעמים בא לה לבכות לפעמים לצחוק אבל אף
פעם הן לא התערבבו לי. הקווים ביניהם היו דקים אבל ברורים
ובהחלט הייתי שמחה בכך.
אולי בפעם המיליון ואחת זה קרה, ראיתי בחור יושב בשורה האחרונה
עיניו בהקו אך נראו קטנות מתמיד הוא הקפיד לא לחייך ואף ללבוש
מסכה, אחרת משלי, מסכה של פנים משועממות, עם מעט כמיהה מוזרה
שהעיניים הגדולות שלי והקטנות שלו לא יפגשו. הוא לא היה סתם
בחור, הוא היה הבחור שלי, מפעם, הרגשתי מעיין פרפרים לראות
אותו כך מתפתל בכסא שלו, אולי נזכר אולי לא.
באותו רגע ירדה מהבמה השחקנית שבי ואני עליתי, המשכתי להיות
לבושה ומאופרת כמו שהבמאי מכתיב, אך הקווים המאוד ברורים
התערבבו ונדמה שהקו של המקצועיות ברח מהבמה ממש באותה השניה.
יש לי המון זיכרונות מאותן הצגות והמון פרפרים בבטן שאקח איתי.
אך את ההצגה ההיא, המיליון ואחת, כנראה אני כבר לא אשכח.