הכרתי איש אחד פעם, איש רגיל מאוד.
איש עם 2.5 ילדים, מכונית, אישה וכלב.
קראו לו משה.
הוא חי בבית רגיל, וחי חיים רגילים למדי.
ולמשה הייתה עבודה רגילה מאוד, כמו לכל האנשים שמשה הכיר.
ולמשה היו ימים רגילים - קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים,
ישנים וחוזר חלילה. ככה משה היה רגיל, והיה לו טוב, למשה.
ויום רגיל אחד הלך משה ברחוב הרגיל שלו, וראה קבצן רגיל שביקש
קצת כסף רגיל. אז משה הוציא את הארנק הרגיל שלו ונתן לו כמה
שקלים רגילים, אבל אז, אבוי!, שקל רגיל אחד נפל על הרצפה
הרגילה והחל מתגלגל לו!
אז משה פצח במרדף לא רגיל בכלל אחר השקל שהלך והתרחק לו, הרחק
מהרגילות הזו. והשקל המשיך לנוע, ומשה אחריו, עד ששניהם הגיעו
לגבול, "זהירות! כאן גבול השפיות", היה רשום על השלט המזהיר.
משה התפלא לראות דבר כה לא רגיל כל כך, הוא שכח את השקל שלו,
והשקיף, רחוק ככל שיכל בעיניו הרגילות.
ושם, מעבר לגבול הוא ראה דברים מדהימים, הוא ראה את עצמו, אבל
לא ממש... הוא היה לבוש בבגדים אחרים, שחורים, עם נקודות
סגולות  והיה לו חיוך מוזר, גדול כזה, שכיסה את כל הפנים, ומשה
לא הבין למה הוא חייך שם, בצד השני של השפיות.
אך משה, היה חייב לחזור לסדר היום הרגיל שלו, אז הוא התעלם ממה
שראה והלך לעבודה הרגילה שלו.
למחרת משה רצה ללכת לראות מה שלומו, בצד השני של השפיות.
אז לקח לעצמו כסא, וגם עיתון רגיל והתיישב ליד גבול השפיות,
והשקיף לעברו. הוא שוב ראה את עצמו, הפעם בחליפה אדומה מזעזעת
עם ציורים קטנים של זברות ופילים ירוקים.
אבל הוא ראה עוד דברים, ילדים קטנים, קופצים בלי סיבה,
וצוחקים, ואנשים זורקים קליפות של תפוזים זה על זה, וצוחקים.
כולם צחקו שם, ומשה לא ידע למה.

אז ככה משה, ביקר מדי פעם במקום הזה שלו, ליד גבול השפיות,
השקיף לעברו, וחשב. חשב מה יעלה בגורלו אם יעז לחצות את הגבול
המוזר הזה ביום מן הימים. האם הוא יהיה זר לתושבים שם, או שמא
יהפוך כהרף עין לאחד מהם, ויחליף את חליפתו האפורה בשמלה
פרחונית...

משה היה סקרן. אך גם תמים היה משה, ולא למד מניסיונו המר של
החתול, אז המשיך להסתקרן, בצדו השני של הגבול.
בוקר רגיל אחד, עמד משה מנגד לגבול שלו, ופתאום, בגדו בו רגליו
והחליטו שהן קופצות לתוך הלא נודע ההוא.

הרגשה קרירה מלאה את גופו של משה. הוא לא ראה שום ילדים או
אנשים צוחקים, הוא רק ראה את ארבעת הקירות שהקיפו אותו, ואת
התקרה. והם כולם היו אפורים, והיה קר ועצוב בחדר הזה, ומשה רצה
לחזור הביתה.
אז משה ישב וחשב, חשב על הילדים הרגילים שלו, והאישה הרגילה
שלו, והעבודה הרגילה והטובה שלו, ומשה הרגיש שהוא מתגעגע לכל
הדברים האלו, שכבר לא נראו כה רגילים בשבילו.
אבל כלום לא קרה, היה רק שקט אפור, וקור יבש כזה, שנכנס לגוף
של משה והקפיא את ליבו. "זה לא מקום לאנשים רגילים", חשב
לעצמו.

לפתע נשמעו נקישות חלושות על קיר הצינוק ההוא, והנקישות התגברו
לדפיקות, ואלו להלמות אדירות שהחלו לסדוק את קירות הברזל
שבראשו של משה.
משה המופתע והמפוחד חיכה לראות את היצור האדיר שגרם לסדקים
האלו בקיר, ומשחרר אותו מכלאו.
לאחר כמה מכות הגונות, נשבר הקיר והתפורר לעפר דק. בצדו השני
של הקיר עמדה אישתו הרגילה של משה. היא הביטה בו בשתיקה לשניות
מספר ולבסוף פצתה את פיה, "מותק, אתה יודע איפה המפתחות של
המכונית?", היא שאלה.
לשמע המילים הללו, רץ משה אל אישתו, חיבק אותה חזק ככל שיכל,
ולחש לה, "במתלה הרגיל, ליד הדלת, יקירה, במתלה הרגיל והמיוחד
שלנו".