הם ישבו, חבויים, במרכזה של ברלין, עשרות מטרים מתחת לאדמה.
בטוחים מכל הבלגן שבחוץ.
הוא ישב על כורסת עור מפוארת עם ידיות מזהב טהור. היא הביטה
בו, בעיניה העגולות, שכובה על מיטה ממשי שחור.
לידיהם היה מונח שולחן עץ עתיק ועליו מונחות שתי גלולות, אקדח,
ושתי כוסות של יין עתיק ומשובח - כמוהם, רצו לחשוב.
"אני מניחה... שטעית?", אמרה בעדינות.
הוא הרים את ראשו באיטיות ויישר מבטו אליה. היא חייכה. תמיד
אהבה שהביט בה ככה. "יש טירוף מיוחד בעיניו", אמרה למכריה שתהו
על אהבתם המוזרה של הזוג.
לבסוף פצה פיו ואמר, "לא. לא טעיתי. זה היה סתם חוסר מזל...".
"אהה. אני מבינה, חוסר מזל, מה? בסדר. חוסר מזל.", אמרה לו
בקול לגלגני משהו.
היא אחזה בידה באחת מן הסיגריות המודרניות האלו עם מקל שחור
ארוך שמחובר לקצותיהן האחורי.
עשן אפור נפלט מפיה והחל מתפשט בחלל החדר. שניהם הביטו בחלקיקי
העשן בעוד הם ממלאים וכובשים את שטח המקום.
"כך היינו צריכים להיות...", אמר לפתע, "מהירים, החלטיים
ויעילים", הוסיף.
"כן, כן... אני יודעת", ענתה לו, "אך, אולי תסביר לי סוף סוף
מה השתבש?", שאלה.
עיניו התגלגלו בחוריהן, כמה פעמים כבר שאל את עצמו את השאלה
הזו, שוב ושוב, וכמה פעמים צרח בקרבו כשהבין את התשובה
האמיתית.
השקט המעיק הופסק לאחר דקות מספר למשמע המילים, "זה הכל בגלל
הגולה המזופתת ההיא!".
"גולה?", היתממה האישה, "אינני רואה כיצד גולה יכולה לגרום
לדבר שכזה...".
"בוודאי שאינך מבינה", צעק, "הנך רק אישה מטופשת", צעק בשנית
ואז קם מכיסאו וסטר לה על לחיה בכל אונו. כתגובה היא השתטחה על
מיטת מנוחתה ואז הרימה ראשה בחיוך מחריד שמילים רבות היו
טבועות בו, אך אף לא קומץ של שפיות.
"מה הטעם...", חשב לעצמו וכאילו נפל על כיסאו בעודו משמיע אנחת
ייאוש.
"הכל התחיל לפני מספר שנים, לפני כל המלחמה הזאת", החל לספר
לה, "ישבנו, אני וצ'רצ'יל, בישיבה ילדותית על ריצפה ושיחקנו
משחק תמים של גולות.". הוא השתהה מעט ואז המשיך, "החלטנו שכל
גולה תהיה מדינה בעולם, והמשחק יהווה כתחליף למלחמות".
היא הרימה את גבותיה בפליאה, "אכן משחק גורלי", קבעה.
הוא נתן לה מבט ציני מתאים והמשיך, "הכל התנהל כהלכה עד לרגע
שבו אני זכיתי בגולה כחולה ומבריקה, אשר שמה מבעוד מועד -
אנגליה.", הוא לקח נשימה ארוכה, "באותו רגע התנאף אויבי והחל
צועק ומשתולל. הוא קבע שתהיה מלחמה אם לא אחזיר לו את הגולה
היקרה שלו. אך אני סירבתי, והנה אנו כאן, במקום מקולל זה,
עכשיו.".
היא שאפה כמות נכבדת מהעשן שלה והסתכלה על הקיר הלבן שעמד
לנגדה. כה צחור היה, כה מושלם, "איך אפשר לפספס זאת?", חשבה.
מכשיר הרדיו העתיק שעמד בחדר המשיך לפלוט אי אלו דיווחים על כל
המוצבים שנפלו ועל כך שאין להתייאש עכשיו. "עבודת האלוהים
נעשית כאן!", קבע הרדיו - השניים צחקו לעצמם.
הזמן הלך וחלף לו וכבר נהיה מאוחר וקרוב מתמיד.
"מעניין", אמרה, "אני תמיד חשבתי שזאת אשמת היהודים והכל או
משהו...".
"היהודים???", אמר ופרץ בצחוק מתגלגל שנרגע רק דקות מספר לאחר
מכן.
"מה בכלל הקשר של היהודים כאן?", שאל, "האמת, לפי דעתי כל הקטע
עם היהודים זה סתם בדיחה שחרשו עליה יותר מדי. הם לא כאלה
נוראיים...".
"אם כך,", שאלה הבחורה המבולבלת,  "אז למה השמדנו אותם?".
"לא יודע...", אמר ומשך בכתפיו, "היה לך רעיון יותר טוב להעביר
את הזמן?".
"אני מניחה שלא...", ענתה לו בקצרה.
"לא, הבעיות שלנו נבעו רק מהגולה הזאת, הגולה והרוסים למעשה.
הם והחורף הדפוק שלהם.", אמר בהחלטיות שכזו, ולגם קלות מן הכוס
שהיית מונחת על השולחן הסמוך לו.
"השאלה היא, ", התחכמה, "אם זה היה שווה את זה...".
הוא חייך, ואז תחב את ידו לתוך כיס מחלצותיו והוציא משם גולה
כחולה ומבריקה, באמת עבודת פאר, "בטח שזה היה שווה את זה",
קבע.
שעות מספר לפני פריצתו של חיל הרגלים הרוסי למקום נשמעה יריית
אקדח בחדר קטן, עשרות מטרים מתחת לאדמה, במרכז ברלין.