הבטתי בך ובאמת התאמצתי להאמין.
באמת שהשתדלתי להיות חברה טובה ולא לפקפק בדבריך.
הבטת בי בעיניים גדולות, יפות, שנצצו כשאמרת :"אני אוהבת
אותו.... הייתי חוזרת אליו...."
נדת בראשך כאות אישור ולא הייתי בטוחה אם אותי את מנסה לשכנע
או את עצמך...
וחזרנו לענייני היום- יום.

מזווית עיני בחנתי אותך.
יפה. בתספורת אופנתית, מאופרת נכון...
הדרך שבה את יושבת בכתה, הדרך שבה את אוחזת בעט, הדרך שבה ראשך
נישא אל על, צעדיך שיודעים בודאות לאן לשאת אותך, מילותיך
שיודעות להבהיר לכולם כל כך טוב שמעבר לכל את אדם-
כולם מעידים עד כמה את בעלת בטחון, עד כמה את רואה את מטרותיך
לפניך, עד כמה את אשה!

לא יכול להיות!
לא יכול להיות שעברת את כל הדרך הארוכה הזו רק בכדי לומר לי
שאת אוהבת אותו.
לא יכול להיות שצעדת צעדי ענק קדימה רק כדי לגלות שאת תקועה
באותה נקודה.
לא יכול להיות...

באמת שאני רוצה להיות חברה טובה ולהאמין לך אבל אני לא.
אני יודעת שאת יכולה להגיע הרבה יותר רחוק, למצוא מציאות נוצצת
הרבה יותר, לטפס גבוה יותר, לרקוד לשמוח לחייך בלי סוף.
את מסוגלת לצאת למסעות ארוכים עם צידה מועטה ובדרך לעודד אחרים
להגיע לקו הגמר.
את מסוגלת לבנות ארמונות בחול, כאלו שמגיעים עד לשמים.
את מסוגלת לראות את קרני השמש חודרות מבעד לחלון פתוח ולנשום
את אבקת הכוכבים של הלילה.
את מסוגלת לעשות הכל-
אם תרצי.

והוא...
אותו אני לא מכירה... אינני יודעת מה הוא מסוגל לעשות... אם
הוא מסוגל להריח את הפרחים שפורחים בערוגותיו.... אך דבר אחד
אני יודעת-
אם הוא לא השכיל לאחוז בך בשתי ידיים ולא לתת לך ללכת...
אם הוא לא ידע להבחין באושר הגדול שאת משרה סביבך...
הוא כנראה לא ראוי...לא הנסיך... ילד....
ואני-
שמכירה אותך לאור יום ולאור פנס, שרואה אותך צוחקת, בוכה וכל
השאר...
שמעריכה אותך בימים ומבלה איתך בלילות...
שמעריצה את הדרך שבה את מקשיבה לשטויות שלי עוד ועוד...
שלא מסוגלת לחשוב על העולם בלעדיך...
שאוהבת אותך כל כך...
אני יודעת בלב שלם לומר-

אני מצטערת... אבל אני לא מאמינה....

                                                      לחברה
הכי טובה שלי