"זאת ההתחלה" דודו - טכנאי הוידיאו אמר לי ולגם מהקפה התורכי.
"סליחה?" שאלתי אותו, "הוידיאו לא פועל לי, משהו בחוטים, לא
יודע..."
"אין יותר אחורה, זאת ההתחלה" הוא התעקש וחזר על עצמו.
"תשמע" אמרתי לו, "לא מעניין אותי התחלה או סוף, אתה טכנאי...
אז תעשה שהוידיאו יעבוד".
אחרי כמה דקות של משחקים עם החוטים ושני קפה תורכי, הוידיאו
שוב פעם עבד, "ותזכור" דודו הטכנאי אמר לי, "אם אתה רוצה
להעביר אחורה או קדימה אתה צריך לעשות עצור קודם, הבנת?"
"אז לא חייבים ללכת למסיבה" אמרתי לניקול, "אפשר לקחת איזה סרט
ישן בוידיאו, להתכרבל מתחת לשמיכה ולפתוח בקבוק יין טוב".
"אבל כל פעם שאנחנו רואים אצלך סרט" היא אמרה בעצבים עם שאריות
של מבטא צרפתי שנשאר לה, "הוידיאו שלך נתקע ואנחנו אף פעם לא
יודעים מה קורה בסוף הסרט... אני לא מבינה למה אתה לא קונה
D.V.D כמו כולם".
"אל תדאגי" אמרתי לניקול והתחלתי להריץ את הסרט אחורה, "היום
תיקנו לי את הוידאו, אני מבטיח שלא יהיו בעיות, חוץ מזה, אני
גם מבטיח לך שברגע שיהיה לי מספיק כסף, אני אקנה D.V.D...".
"אתה מבטיח לי?"
"אני מבטיח" אמרתי ולחצתי על כפתור ההפעלה.
"אבל כל פעם שאנחנו רואים אצלך סרט, הוידיאו שלך נתקע ואנחנו
אף פעם לא יודעים מה קורה בסוף הסרט... אני לא מבינה למה אתה
לא קונה D.V.D כמו כולם".
"הבנתי חמודה, את לא צריכה לחזור על עצמך יותר מפעם אחת, מה
לעשות שאני לא רוטשילד... אמרתי לך, כשיהיה לי כסף, אני אקנה
D.V.D... בינתיים בואי נהנה מהערב הזה, בסדר?"
"בסדר" ניקול ענתה, "אני רק רצה לעשות פיפי... שתי שניות..."

"לא גידי" הודעתי לגידי בטלפון, "אנחנו לא באים למסיבה, אנחנו
נשארים הערב בבית, בכל אופן, אני מקווה שתיהנו".
"יופי..." ניקול חזרה מהשירותים כועסת ונרגזת, "למה לא חיכית
לי עם ההתחלה של הסרט? גם ככה אין תרגום לצרפתית וזה קשה לי".
"בסדר, בסדר" הרצתי את הסרט אחורה, "הנה, אני מריץ אותו
אחורה... חוץ מזה, את כבר 7 שנים בארץ, אז אל תעשי עליי רושם
של צרפתייה" חייכתי אליה בהתחנפות ולחצתי על כפתור ההפעלה.
"אבל כל פעם שאנחנו רואים אצלך סרט, הוידיאו שלך נתקע ואנחנו
אף פעם לא יודעים מה קורה בסוף הסרט... אני לא מבינה למה אתה
לא קונה D.V.D כמו כולם".
"תגידי לי..." התחלתי קצת להילחץ, "מה קורה לך?"
"לא קורה לי כלום, אני פשוט באמת לא מבינה..."
"משהו מאוד מוזר קורה כאן, את לא שמה לב?" אמרתי, לקחתי את
השלט, הרצתי אחורה ולחצתי שוב על כפתור ההפעלה.
"אבל כל פעם שאנחנו רואים אצלך סרט, הוידיאו שלך נתקע ואנחנו
אף פעם לא יודעים..." ושוב הרצתי אחורה, "אבל כל פעם שאנחנו
רואים אצלך סרט..."
"אני יודע, אני יודע" קטעתי אותה והחלטתי להעביר קצת קדימה.
"אני הולכת מפה" ניקול אמרה ולקחה את המעיל שלה, "חשבתי שאתה
שונה, חשבתי שאתה לא כמו כל הגברים שכל מה שהם חושבים עליו זה
רק דבר אחד... חשבתי שאתה תלחש לי מילות אהבה, שתלטף אותי
ותחבק אותי" היא אמרה באכזבה ופתחה את הדלת, "ותדע לך שלא היית
רחוק מלהשיג אותי, עוד טיפת מאמץ" אמרה והלכה לדרכה.
אז לקחתי את השלט והעברתי קצת אחורה... שתיים שלוש דקות לפני
שפתחה את הדלת, כמה משפטי אהבה, ליטוף או שניים והקרואסון פתחה
את החזייה.
אחרי הסיגריה של אחרי, העברתי קדימה את הקטע של החיבוקים של
אחרי עד שניקול נרדמה והתחלתי לשחק עם השלט ועם החיים שלי,
ראיתי איך ניקול בגדה בי עם הבן של השגריר, ראיתי את העבודה
החדשה שלי, את האישה החדשה שלי והתאומים שנולדו לנו, ראיתי את
הבית שבנינו במושב בצפון ואת השריפה שהחזירה אותנו לתל אביב,
ראיתי את משבר גיל המעבר ואת הטיול בהודו בגיל 52 שבא
בעקבותיו.
את חלק מהדברים תיקנתי, את התאונה שעשינו עם האוטו למשל מנעתי
וגם את הנפילה של הבן שלי מהאופניים חסכתי.
את חלק מהדברים ראיתי כמה פעמים - שקיעות בניו-יורק, זריחות
בפאריס, החתונה והצעד הראשון של יונתן, דברים מרגשים בעיקר.
את הסוף לא רציתי לראות, קצת מפחיד לדעת איך ומתי, חוץ מזה,
כבר התעייפתי ונהיה מאוחר ורציתי להעיר את ניקול הצרפתייה
הבוגדת ולהעיף אותה לקיבינימט.  
לקחתי את השלט והעברתי אחורה עד הסוף.
"זאת ההתחלה" דודו - טכנאי הוידיאו אמר לי, "אין יותר אחורה,
זאת ההתחלה" הוא התעקש וחזר על עצמו.
"אני יודע, אני יודע" אמרתי והלכתי להכין לו שניים קפה תורכי.

זהו סיפור אחד מתוך 41 סיפורים בספר "כתמים" אשר יצא לאור
לפניי שבוע בהוצאה עצמית, עכשיו הוא בחנויות...לכו לקנות