"שרון, תפסיקי, תסתכלי לי בעיניים. אני יודע את האמת, את לא
יכולה להמשיך ככה. רק תסתכלי לי בעיניים!" הוא ציוה. ובקול רך
יותר הוסיף, "בבקשה".
במשך כמעט שנה הכל היה ממש בסדר. חייתי בתוך בועה, בעולם הפרטי
שלי. באמת שהסתדרתי לא רע, עם הזמן אפילו למדתי להפסיק לרחם על
עצמי. אני זוכרת איך אז, לפני כמעט שנה, איש עם חלוק לבן שינה
לי את החיים.
עד אז הכול היה כל כך טוב. הייתי אחת כזאת... אחת שיש לה הכל,
מן חיים נהדרים, בלתי אפשריים, שברור שחייבים להיפסק מתישהו.
חיים מושלמים (או שאולי רק היום, ממרחק נצח שלא ארך אפילו שנה
הדברים נראים קצת אחרת?). אבל אז אפילו לא טרחתי להיות
מאושרת.
"שרון, את בכלל מקשיבה לי? תני לי רק הזדמנות להגיד לך משהו.
פעם אחת אל תסתלקי לפני שאת בכלל מסתכלת עלי! שרון?"
ואז יום אחד, האיש ההוא פשוט בא והודיע שהכאבים ההם בברך
(לצערו הרב, הוא נורא מצטער וקיווה שלא אלו יהיו התוצאות) הם
גידול. גידול ממאיר. זה נראה אז כל כך לא הגיוני, לא מתאים. מי
בכלל חשב אז על דברים כאלה? היו דברים יותר מעניינים לחשוב
עליהם. מאז היה הרבה זמן לחשוב על דברים כאלה. וגם על אחרים.
בעצם, על מה לא חשבתי? כמעט שנה של הרהורים.
"לא אכפת לי, אני אדבר ואת תקשיבי. אם היית מדברת אמת הייתי
עוזב אותך, הייתי מקבל את זה ומפסיק להציק לך, הייתי מסתדר, את
מבינה? אבל זה לא ככה, הבנתי רק עכשיו."
את החבר עזבתי מיד. זה לא היה יותר מידי מסובך. אחרי שסיפרתי
לו הוא לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו. אם לחבק או להגיד שהוא
מצטער או להתעלם ולהמשיך כאילו הכול בסדר. גאלתי אותו מיסוריו
ואמרתי לו שזה נגמר. הוא נראה אסיר תודה ונפרדנו כידידים, מאז
לא דיברנו מילה.
מהחברות גם נפטרתי. הן כמובן אמרו שהן יתמכו בי ושנעבור את זה
ביחד ושבשביל זה יש חברים וכל השטויות הרגשניות האלה. לא
הגבתי. לא החזרתי טלפונים וכשהן באו לבקר נפטרתי מהן. בבי"ס
כשמישהו ניסה לדבר איתי בקושי עניתי.
זהו, עכשיו אני לבד.
"שרון, אני יודע מה את מנסה לעשות ואני מעריץ אותך על זה,
באמת. אין הרבה אנשים כמוך, כל כך אמיצים. אבל אם את חושבת
שאני כמו כולם, שאני אוותר בקלות, את טועה. תאמיני לי, שרון,
אנחנו נתגבר על זה. רק תני לי להיכנס לבועה שלך, נשבור את
החומה ביחד, מבפנים. שרון, אני אוהב אותך."
ככה, בקלות, כאילו כלום. כאילו הוא בטוח בעצמו. בטוח בי. כאילו
הוא לא פוחד. כאילו אין מציאות, אין אמת, אין מחר. רק חלומות
ורגשות. ועכשיו שתיקה. ועוד קצת שתיקה. בדרך כלל כל כך עוטפת,
מגינה, מוכרת. אבל עכשיו היא מעיקה, צריך להגיד משהו. הוא לא
ימשיך לדבר יותר. עכשיו תורי. אחרי שנה הגיע התור שלי.
הוא אמר... הוא התכוון?
מלים כאלה שמעתי בשיחות רק עם המשפחה. בהתחלה ניסיתי להדוף גם
אותם. אם אני בכל מקרה מתה עוד מעט, מה הטעם שיהיה עוד מי
שיאהב אותי? למה שמישהו יסבול אם אפשר למנוע את זה בקלות? אני
ממילא כבר לא חשובה. אז מה אם אני כבר לא אספיק לחוות אהבה
אמיתית, לחיות כמו שאני רוצה, להיות מאושרת? בכל מקרה הכל כבר
נגמר.
בסוף הבנתי שעם המשפחה זה כבר מאוחר מידי. הם אוהבים אותי ודי.
אני לא יכולה לעשות שום דבר בשביל למנוע את הסבל שלהם כשאמות.
ומה עכשיו? מה איתו? הוא גם כבר אבוד? או אולי עוד יש לו
סיכוי?
הסתכלתי עליו. הוא כרך את זרועותיו מסביבי ובפעם הראשונה מזה
כמעט שנה קיבלתי חיבוק בלי להתנגד.