[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא חי בשומקום, בתוך בקתה מתפוררת. הוא ישן על מיטתו שהייתה
תקועה באמצע הבית. הוא פשוט פחד לישון קרוב מדי לקיר, כי מי
יודע מה יכול לצאת ממנו? גם את ספתו, שעליה ישב באי-נוחות,
הרחיק מעט מהקיר. כל שנייה יכולה לצאת איזו יד ולקחת אותו אל
תוך קיר העץ. ומי יודע איזה עולם חולני עם שדים אדומים נמצא
שם? הייה לידו ארון קטן מעץ כהה. בתוכו היה תלוי מעיל בצבע
חום-כתום-כהה, בלי כל אופי או צורה. מתחתיו היו פזורים המון
דפים בעירבוביה. הוא מעולם לא שם לב לדפים האלה. מול הספה היה
שולחן עץ קטן, שעליו מפה תוצרת-יד ישנה. היא הייתה בצבעים
אדומים וכתומים. דלתו הייתה חסרת ידית, ולכן פתח אותה בדחיפה
אך סגר אותה עם קושי מסוים. בחוץ עמדו סיר, בסיס של מדורה,
וכמה חיות מתות שאותן צד כשהניח פיתיון בחצרו בצורה כזאת,
שברגע שמישהו יגע בו - תיפול רשת באותו מקום ותלכוד את הגנב.
את בשריהן של החיות חסרות המזל הוא אכל, והשתמש בעורן כדי
להכין כל מיני בדים מוזרים וחסרי שימוש, שאותם תקע בערימה ליד
הספה. את עצמותיהן קבר.
הוא עצמו היה קירח, מלא קמטים, רזה וגבוה. על סנטרו היה זקן
לבן, שנראה יותר כמו בד קרוע מאשר זקן. עיניו נצנצו ברשעות,
וגבותיו העבות מידי היו תמיד מכווצות. היה לו אף ארוך ומחודד,
ואוזניים ענקיות. על צווארו ענד שרשרת שהייתה עשויה מוריד
משומר של איזו חיה מוזרה, ועליו היו תלויות שיניים שהשיג מאיזה
מקום. הוא בדרך כלל לבש בגדים חסרי צורה, ואת מעילו לבש רק
כשיצא החוצה.
פעם בשנה הוא היה לובש את מעילו, נוטל את ערימת הבדים שהכין
במהלך השנה, יוצא מביתו הישן והולך בכביש שהפר את השממה
המדברית ששררה ליד ביתו. הוא היה הולך שם עד שהיה מגיע אל
שעריה של עיר, שאת שמה מעולם לא ידע. הוא היה מסתובב שם
בנסיונות כושלים למכור את מעשי ידיו. הוא חשב שזה בגלל שכולם
מחפשים בדים ברמה טובה יותר, אבל לא ידע שהסיבה האמיתית היא
שכולם פחדו ממנו. חשבו שבבדים שלו מסתתרים עכברים, מה שגם היה
נכון לפעמים.
היום הוא חזר הביתה מיום המכירות השנתי שלו, כשהוא מחזיק בידיו
את ערימת הבדים. הוא נאנח וזרק אותה על שאר הבדים מהשנים
הקודמות, שגם לא הצליח למכור. הוא יצטרך להתאמץ יותר כשיכין את
הבדים לשנה הבאה. הוא הסיר את מעילו, ושם אותו בארון. הוא ראה
את ערימת הדפים שלמטה, ותהה לראשונה - מה היא עושה שם? מה היא
מכילה? ואיך היא בכלל הגיעה אליו? הוא הרים כמה דפים, סידר
אותם בערימה נורמאלית, והניח אותם על מפת השולחן המדכאת, שרק
הזכירה לו עד כמה הוא זקן. הוא הביט על הדף הראשון. היה שם
ציור של אישה עם אקדחים, יפה דווקא... היא הייתה מוכרת לו
מאיפה שהוא.. הוא שיער שהוא זה שצייר אותה, לפני שנים רבות.
הוא הזיז את הדף, והביט על הדף השני ברשימה. שם היה כתוב משהו.
היו כתובות שם מחשבותיו של מישהו. מישהו אומלל, לפי מה שקרא:
"היום, בלכתי לבית הספר, הרגשתי שזה לא הולך להיות אחד מהימים
הטובים המגיעים אלי בפעמים כל-כך נדירות. וצדקתי. ברגע
שנכנסתי, עוד לפני שהנחתי את תיקי והתיישבתי על כיסאי הרעוע
ליד שולחני המלא בקשקושים, התקיפו אותי מבטי האימה מהנערים
שישבו על אחד השולחנות. הנערים האלה תמיד ארבו לי וביקשו את
אומללותי. הנחתי את התיק והתיישבתי. ראיתי אותם קמים ומתקרבים
אלי. אחד מהם הביט על שולחני בבוז, והעיר לי על ציורי. כנראה
שאני הוא היחיד המסוגל לאהוב ולהעריך אותם. אחר כך הם התחילו
להציק לי, על זה שאני לא גברי מספיק ומבייש את כל ה'מין החזק'.
הם תמיד התעקשו לקרוא לזה 'המין החזק'. התחלתי לרעוד, והרגשתי
את ליבי פועם ואת דמי זורם בוורידי בקצב רצחני. זה לא היה
מפחד. זה גם לא היה מלחץ. אז ממה זה כן היה? בהמשך היום הם
המשיכו לרדת בי, לספר שקרים עלי, להלשין עלי למורה, ולחשוב
שאכפת לי כשהם אומרים שאני חושב שאני חכם למרות שאני לא. אם
אגיד את האמת, זה באמת אכפת לי. אבל אני יודע שאסור לי להראות
להם את זה. אם הם חושבים שהם יצליחו לשבור אותי, הם טועים.
האומנם?"
כן. עכשיו נזכר בהכל. כעת הוא ידע שהוא זה שכתב את אותן מחשבות
מדכאות. הוא נזכר איך שחי במקום מלא בדעות קדומות. הוא נזכר
איך שהציקו לו בגלל שהוא היה מה שנקרא 'סיסי'. הוא נזכר איך
שציפו ממנו להיות שרירי וחזק. הוא נזכר איך כולם חשבו שהוא סתם
אחד שבטוח שהוא מוכשר. והוא נזכר איך ידע שהוא מוכשר. הוא רצה
לקום ולהסתובב בחדר תוך כדי שקיעה בהרהורים, ותוך כדי הוא הפיל
את אחד מהניירות. טוב, הוא ירים אותו אחר כך. הוא החל ללכת,
אבל אז החליק על אותו דף. הוא ידע שגופו מאוד שברירי בגילו
המופלג, ושכל נפילה קטנה שלו יכולה לגרום למותו. הפעם היה לו
מזל - הוא נשאר בחיים. זה אפילו לא כאב. הוא רצה לקום, אבל לא
הצליח. למעשה, הוא לא הצליח לזוז כלל. ודווקא אז, הדבר שממנו
הכי פחד קרה. הקיר התחיל לזוז כשתזוזותיו נהיות יותר ויותר
חזקות, עד שיצאה ממנו יד. הוא שיער שעכשיו ליבו יתחיל לפעום
בחוזקה, אבל לא הרגיש שום דבר. היד הלכה והתמתחה עד שהגיעה
אליו, תפסה את זרועו, גררה אותו על הריצפה והכניסה אותו אל תוך
הקיר, אל תוך עולם טוב יותר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכל איש יש שן



תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/03 4:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איזמרלדה היענה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה