העבודה באותו יום שחקה אותי, כבר שש שנים של עליות וירידות
שאני עובד שם.
התמקחויות אינסופיות ותחרותיות מתמשכת עם חברי לעבודה השאירו
בי רמה מסוכנת של מתח ללא פסק.
חיפשתי מחר שונה...
ירדתי במדרגות המפורסמות של הבניין שהיו בצורה זיג-זגית בלתי
מוסברת, שהפכו לבדיחת הבניין עקב ארכיטקט טרי ורצונו התמים
להשאיר "חותם" בעולם הארכיטקטורה.
היה מין סוג של עינוי בהם, כשכל צעד, מוטח בבטון אחד אחר השני,
זעזועים פקדו אותי
היה נראה כאילו כוח הכבידה הוכפל בשלוש. הייתי מותש.
חיפשתי אחר האוטו שלי בחושך לבסוף מצאתי,נכנסתי אליו ונסעתי
הביתה.
ללא מימד של זמן בראשי, התעוררתי, קמתי אל המקרר, פתחתי אותו
בחוזקה, דלתו רעדה ואיתה, צנצנות הריבה והרטבים העייפים,
שנדחסו בחוסר סבלנות אל התא העליון,שלחתי את ידי בזריזות
והרגעתי את הצנצנות, אינני זוכר למה קניתי אותן.
במקרר היו חלב של אתמול,עגבנייה וכמה תפוחים.. ,לקחתי תפוח
והתיישבתי על הכורסה, התכוננתי להתענג על פריכותו וצלילו הנעים
והתאכזבתי כשגיליתי שהתפוח נפל רחוק מהעץ, הוא היה עבש ומקומט,
ויתרתי, גמרתי לעכל אותו..עצמתי את עיני, אירועי היום עברו
במוחי בשבריר שנייה.
כשנפלתי קורבן לשינה טרופה, חדרתי אל חלומותיי חסרי
העכבות.....
...שמעתי רעש נורא, חריקה מחרישת אוזן, הרעש שינה מימדיו
והתגלה כצלצול של דלת, התעשתי, וקמתי, רכנתי בביטחון אל
העינית, ראיתי דמות בגווני חום וכתם טורקיז מתנועעת מצד לצד,
בטחוני התערער, עיסיתי את עיני וחזרתי בסקרנות אל העינית,
גיליתי נערה פיליפינית עם תיק סרוג מלא במשהו, התאמצתי והצלחתי
להבחין בערמת דפים מפוזרת בתוך התיק.
פתחתי את הדלת , ושאלתי אותה באנגלית מגומגמת.. "קן איי הלפ
יו?"
היא בדקה אותי ומיד הסתובבה, ומבלי להשאיר מבט, הלכה..
השפלתי את ראשי, וראיתי כי נפל פלייר מהתיק, קראתי "מטפלת
פיליפינית" בגופן יענו מקצועי ומכוער,
המשכתי את המשפט "לקשישים בעלת ניסיון מחיר זול" ,הרגשתי כאילו
אני קורא מודעה לחיות בית במעריב,
המשכתי אל הפרטים "מיקו-פלא' 050-373-875 ,לא בשבת."

הייתי מאוס על החיים, כל יום היה משעמם וחסר משמעות, רציתי
הרפתקה, משהו שישנה את המציאות שלי, הרמתי את הדף ואימצתי אותו
אלי...
אולי לא הייתי הקשיש שהיא חיפשה, אבל היא הייתה בדיוק מה שאני
חיפשתי..

בוקר מלא אופטימיות פקח את עיני , הייתי חסר סבלנות , רציתי
להזדרז ולצבוע את חיי במכחול של הנאה, משמעות וסיפוק, רצתי
למטה במדרגות, נכנסתי אל האוטו והתחלתי לנסוע, הצצתי אל הפלייר
שהיה בכיסי, חייגתי אל המספר , "050" ,"373", "875"....
וידאתי..
בזמן שהתקתוקים המטרידים עשו את שלהם, ניסיתי לגבש בראשי את
דמותו של האיש הזר הזה..
בלגן, רק בלגן השאיר אותי מתמיד, כאחד שמחפש את הסיבות
המתאימות, גורלי היה נתון בשיחה טלפונית,האם אני יצליח?..
הרגשתי חסר אונים אבל ידעתי שאושר לרוב בא בסיכויים נמוכים ועם
סיכון מכאיב של תסכול.
המילה "ה ל ו" באוזני הקפיצה אותי כשהייתי שקוע במחשבות
והרהורים..
קולו היה זעום ודורש : "מה אתה רוצה?" דרש, שאלתי במבוכה "אתה
מיקו?", "כן, מי זה? מה אתה רוצה?" הוא ענה חסר סבלנות, אזרתי
את שארית האומץ שנשארה לי , ובטון קר רוח ומכאני שאלתי:
"אני רוצה לברר על מטפלת פיליפינית..." אה יא חביבי.... למה לא
אמרת?.. בוא תגיד לי מה בדיוק אתה מחפש?"  נכנעתי וויתרתי על
המבוכה שדבקה בי בתחילת השיחה.
אחרי בירורים והחלפת פרטים... סיימתי את השיחה וניתקתי,
כשבכיסי האמצעים להגשים את חלומי.
נסעתי למגוריה של עלומת השם שלי, הגעתי לכניסה, יכולתי להריח
את הלכה של הדלת, הריח הזכיר לי את הרגעים היפים שהיו לי עם
אבי כשישבנו על כיסאות מעץ שבנה, אף על פי שהלכה לא התייבשה,
הוא הכריח אותי לשבת, היינו רואים סרטי אהבה של שנות ה-40,
והאישה תמיד הייתה נופלת בקסמיו של הגיבור והכול תמיד היה חייב
להיות ורוד, הייתי יושב לידו מרותק לאיך שהוא מתרגש מהסרט. אני
מתגעגע למבטים האלו שלו שאמרו הכול או כלום.
דפקתי על הדלת, שמעתי קול עמום עונה:"ון מינוט.."
ציפיותיי המתגברות נפלטו מגופי כדמעות זעירות , ארגנתי את עצמי
בזריזות, הדלת נפתחה באיטיות, ריחות של בישולים אקזוטיים
מהמזרח גלשו אלי מפתיחת הדלת, הדלת נפתחה עוד יותר, שוב ראיתי
את הפלאש בק של הנערה בביתי, רק שעכשיו המצב הפוך, התעשתי
וראיתי אותה עומדת עם מבט מבולבל מחכה, מחכה לאיזושהי תגובה
ממני, הרמתי גבות כדי לדחות ברגע את ההסבר הפתטי שהייתי חייב
לה, המבט שלה הקטין אותי, פתחתי את פי כשקול מאולץ ודלקתי
בקע:
"איי מט יו ביפור......"  והיא  שאלה אותי :" יו וונט טו איט
ויט אס?" עניתי בחיוב, הרגשתי מחויב...
אין צורך להסביר למה... אבל "אס?" תיארתי לעצמי שנהיה לבד,
נכנסתי והבנתי כי יאכלו איתנו עוד שש פיליפיניות נוספות,
התיישבנו מסביב לשולחן הנמוך שהיה שם, שהיה אופייני לאזור הזה
של אסיה,
המנות הוגשו וכשהאכילה התחילה קיבלתי תחושה כאילו אני הייתי
שלגיה והבנות שבעת הגמדים.
טקסי האכילה שם גרמו לי להרגיש מנוכר ולא שייך.
בתנועה הססנית של זרועי, הרמתי נתח עוף בגווני כתום, שהיה
בנוסח לא מוכר.
כגוזל רעב ולא בררן במזונו, הושטתי בפה פעור את ראשי לקראת
העוף שלאט לאט קיבל מרקם יפה..
הנגיסה חיסלה את הדרמה.
הרגשתי בחיכי טעם מוכר ואפילו נוסטלגי. לאחר שעיכלתי את
החוויה, הסקתי כי הטעם היה של זעתר.
הבנתי כי התבלינים הפיליפינים אינם מצויים בישראל והתחליף הוא
הזעתר הנודע.
העובדה הזאת היא לא החשובה, אלא התגובה שהייתה לי מהזעתר בעוף
היא רווית התפנית,
כי כשטעמתי את העוף והרגשתי את נוכחות הזעתר, שככו הלחץ, המתח
והמבוכה שכל כך הקשו עלי לדבר עם "אהובתי".  כשהתכוונתי לפתוח
פי ולהרשים אותה בידע שלי על הימצאות חיידקי ה"קולי" בעלי הטבק
שמגדלים שם, התנחמתי בשלווה של משהו מוכר ולא זר.
ככה היה לי את הכוח להיאחז בקירות האווירה שלא היו צבועים בלבן
המקובל.
הארוחה הסתיימה ואוכליה פנו אל שלהם ,כשהיא ואני נשארנו לבד
בחדר, ההרמוניה נקטעה ומנגינתה השתנתה. נזרקו באוויר מילים
שכאילו נשמעו, פעמיים, בהד.
חלל החדר לא התקיים בעולם ההוא, שבמהרה נוצר בינינו, תוך כדי
שיחה, שלסובבים הייתה נראית יבשה.

סיננתי משיחתנו כי שמה היה מיונג והיא גרה בכפר ליד מנילה, היא
תיארה את מטעי הבננות בהתלהבות.
"מיונג", מצאתי את הסוד, הנוסחה שתתן לי דבר כל כך לא ודאי
ומדוד, אך שריתי בביטחון שמהרגעים הבאים, תהיה לי שוחה שתתן
מסתור מההתקפות החוזרות ונשנות של השעמום.
ידה הושטה בגלגול חסר פגם ,כישלונות העבר חייבו אותי להרגיש לא
ראוי, אך חיוכי שטרם נראה היה בלתי נמנע,
ועמד להתגלות על ידה, הושטתי ידי בתשובה.  
ניצוצות לא התעופפו באוויר וגם לא לבבות אבל חשתי אצלה משהו כן
ועתיק יומין, נדמה לי שהייתה מסוג האנשים שכל כך אופטימיים,
שאינם מסוגלים לזהות כשלון.