קצת על מה שעבר עליי בעקבות...

האירוע הטרגי הזה, שמשנה את חייך לנצח.. השנייה הזאת שאין ממנה
דרך חזרה וזה הכל כתוב בכוכבים, בגורל שלנו. ויכול להיות, כך
היינו רוצים לחשוב, שיותר טוב לה עכשיו. היא הריי סבלה, וכבר
כל כך הרבה זמן...  ולא משנה שלא הכרתי אותה, לא מגיע לה לסבול
ככה. יכולתי להרגיש את הכאב שלה, יכולתי לראות שקשה לה. לאנשים
סביבה בכלל, היה קשה להתמודד איתה. היא הייתה מטיחה את הסבל
שלה גם על הסביבה. בואו רק נגיד, שהמצב שלה כנראה לא אפשר לה
צורות התמודדות אחרות, אולי רק אם היו מוצאים דרך יעילה לטפל
בזה בהתחלה, כשעוד היה מה לעשות... בקיצור, אני יושבת עכשיו,
עם האלבום הזה בידיים. מתבוננת, בערך  בפעם המיליון... באותן
תמונות. תמונות כל כך יפות.. מאז שאימא ואבא היו צעירים... זאת
בערך הצורה היחידה שבה ראיתי את אימא שלי, מחייכת מאושרת. אני
לא מכירה אותה ככה.  נדמה לי, שעוד כשהתבוננתי  בתמונות, בכל
הפעמים הקודמות.. איכשהו הסתכלתי עליה, כאילו אני מספרת
לאנשים- זאת הייתה אימא שלי, בגאון. כי הריי איך אני עוד יכולה
להראות להם מי היא.. כבר אז הרגשתי כאילו אני מספרת עליה
בדיעבד, ואולי בתוך עצמי מצאתי דרך להשלים עם זה.... כבר אז,
כשהתחלתי להסתכל על התמונות האלו.. ועכשיו... היא עדיין שמורה
לי בזיכרון בתור אימא, לא משנה התפקיד שבאמת יצא לה לשחק בחיים
שלי. בתמונות הישנות היא נראית כמו מישהי עם הרבה ביטחון
ואמביציה, מישהי שכל החיים לפניה מה שנקרא, ובמציאות.. במציאות
היא נראתה כמו מישהי שהתאכזר אליה הגורל. ובתוך עצמי, אני באמת
מאמינה שהיא הייתה אדם טוב, שפשוט לא ידע להתמודד עם המציאות.
מצד שני.. מי באמת יודע  איך להתמודד עם כזאת מציאות..  וזה
כואב לי להיזכר, בכל החוויות הקשות- כשרק סיפרו לי, כשבאתי
במרוצה הביתה, ההלויה...כשראיתי את הגופה שלה מכוסה בבד שחור
שהוסיף לתחושת העצבות העצורה ששמרתי בבטן באותם רגעים..  וכמה
שזה הצטייר כואב, זה כל כך הקל והוריד מין שיכבה עבה של עול.
במשך כל החיים שלי, אני חייתי עם האישה הזאת, ובאמת נקשרתי
אליה והרגשתי שלמרות הכל, יש לה חלק בחיים שלי. וחייב להיות לה
איזשהו חלק, כי אחרת יש שם פשוט חלל ריק.
כרגע אני פשוט מתמודדת עם החלל... וזאת באמת התחושה שכל כך קשה
לי להתמודד איתה.