צפון הודו, סרינגר, ישבתי על הסיפון של בית סירה קטן.
ישבתי שם כבר עשרה שבועות, לא מתגעגע, לא מחפש עקבות על המים,
מנסה לא לחשוב.
הסירה עמדה במקום, כל השאר השתנה לאט, המים, האורות, מזג
האוויר, אולי גם אני.
אנשים באו והלכו, החדשים היו מגיעים בצוהריים, בחום
הכבד,סוחבים את התיקים הצבעוניים במעלה מדרגות העץ אל הסיפון,
נכנסים אל תוך הסירה, בודקים את הרהיטים, את הנוף, אותי.
מתמקחים על המחיר, נכנעים לבסוף לאנגלית השבורה והאכזרית של
המוסלמי הזקן, לחיוך המוזר של בנו, למשרת המשופם שהלך אחריהם
לכל מקום, לחום, לזעה. מתיישבים, נותנים מבט אחרון במדריך
התיירים שלהם, כאילו כדי לאשר סופית את תבוסתם, ומבקשים כוס
מים.
בלילות הייתי מתיישב על ידם, מציג את עצמי, משתתף בשיחות לא
מובנות, מקשיב לשמות ומילים שלא אמרו לי דבר, מרגיש הרגשה
מוזרה של בית.
ההולכים עזבו מוקדם, בחיפזון מוזר, עולים על סירות צהובות
קטנות, שותקים, התיקים הצבעוניים על ברכיהם, מהססים אם לנופף
לשלום למוסלמי הזקן, שעמד שם, ידיו שלובות מעל גלימתו הכחולה,
מלווה אותם במבטו עד שהגיעו לגדה השניה.
באותה שבת הייתי הזר היחיד, כמה אנשים עזבו אתמול, אנשים חדשים
לא הגיעו, הזמן עבר מהר. דיברתי מעט עם המשרת המשופם, הקשבתי
למוזיקה, אחר כך התקלחתי ויצאתי שוב אל הסיפון.
הערב ירד, על השולחן חיכו לי קנקן התה והמאפרה, הכנתי משהו
לעשן ונשענתי אחורה, מביט באגם, בסירות הקטנות ששייטו באיטיות
על פניו, ובאורות הבתים והמכוניות על הגדה המרוחקת.
בכוס השלישית כבר יכלתי לראות את הסירה, היא התקדמה באיטיות,
מנסה להתחמק מהאורות של בתי הסירה האחרים, מתקרבת אלי. סירת
תיירים טיפוסית, יפה בדרכה ההודית, הצהובה , המצועצעת. חופה
מבד מבריק, כתובות דתיות בהינדית ובאנגלית, פרפרים, פרחים,
כתובת אדומה על החרטום "
The queen of the seas"
השיט ההודי הזקן, גופו עטוי בגלימה לבנה, ישב בקדמת הסירה,
רגליו היחפות מקופלות תחתיו, מעביר את המשוט, שעוצב בצורת לב
קטן, צהוב,מיד ליד וחותר במהירות.
מאחוריו ישבו שני גברים בחליפות, מביטים לעברי.
כשהסירה התקרבה די הצורך, ההודי הזקן שלח את המשוט למדרגות
שהובילו אל בית הסרה שלי והצמיד אליהן את הסירה. הגברים
בחליפות לא דברו, אחד מהם הושיט לו שני שטרות, ההודי חייך את
חיוכו חסר השיניים, בדק את השטרות וחתר הלאה.
הם עלו לסיפון, מביטים בי, עוברים בידיהם על החליפות השחורות,
המהודרות, חם בסרינגר, כשהתקרבו אלי הורדתי את העיניים אל כוס
התה וכשהצעדים פסקו הרמתי אותן, הבחור הצעיר והגבוה נעמד מולי,
ליד השולחן, והניח עליו תיק  שחור, נוגע בקצות אצבעותיו בידית
הכסופה, כשהסיר את משקפי השמש נעלם המראה הארי שלו מאחורי
העיניים הכבויות. המבוגר התיישב מולי, גבו לאגם, והביט בי
מקרוב לכמה שניות, הוא הוציא כוס זכוכית מכיס פנימי בחליפה
שלו, ניקה אותה בשרוולו, ומזג לעצמו מקנקן התה, שותה את הכוס
החמה במהירות, עוצם את עיניו. בחנתי את פניו, לא ראיתי שום דבר
שלא ראיתי כבר, אפילו הזיפים היו בדיוק במקום, מיכאל הוריד את
הכוס, פתח את עיניו הכחולות, העייפות, וחייך.

"אתה לא יכול לברוח, לא ממנו" הצליל המוכר של קולו לא השתנה,
בהיר, מתנגן, שווה נפש.
"אני לא מנסה לברוח" כבר אמרתי את זה, קולי לא רעד.
"למה אתה כאן?"
"יפה פה, שקט, התה מצוין"
"וזהו?"
"יש גם סמים אחרים"
"אתה לבד" סובבתי את ראשי, הדלת של המשפחה ההודית הייתה סגורה.

"כמו תמיד"
"הורדת את הכיפה"
"חם"
"מצחיק" מיכאל חייך שוב "אני מקווה שהבוס לא איבד את חוש
ההומור שלו"
"אולי הוא מעדיף עכשיו בדיחות פוליטיות"
"לא רע" הוא הפטיר, מביט בי בהתעניינות משועשעת, "אבל קצת
מסורבל".
"אני לא מלאך, ואנחנו מדברים עברית"
"כן" הנינוחות המהורהרת עזבה את קולו "די, ברחת ממנו, מצאנו
אותך, שום דבר חכם שיש לך להגיד.."
"מי החבר החדש שלך" קטעתי אותו, עוד כמה שניות, דקות,
דיבורים.
"וינסנט" הוא אמר, בדלהי, בדרך לכאן, ראיתי אותו שוכב על
מדרכה, פצוע,  מסומם, כמעט מת, כמה מההודים שם הכו אותו מכות
רצח, דיברתי עם הבוס ואז לקחתי אותו איתי, לכאן, הוא מתקדם
יפה"
וינסנט עמד באותו מקום, מבטו מופנה קדימה, ידו הימנית אוחזת
חזק בידית הכסופה, לא ליפול.
"הוא גרמני?"
"מה זה חשוב"
"זה לא חשוב" אמרתי "אני מנסה למשוך זמן".
"כן, הוא גרמני" מיכאל הביט בשעון "יש לך עוד 5 דקות "
"אתה ממהר?"
"לא, יש דברים שצריכים להעשות"
"מה אתה רוצה"
"אני לא רוצה כלום"
"מה הוא רוצה, לא לקחתי שום דבר, אני  לא רוצח"
"קיבלת משימה"
"יש אנשים אחרים, משימות אחרות"
"הוא מחבב אותך, כנראה" מיכאל החזיר את הכוס אל תוך החליפה
שלו, זה מגוחך, חשבתי, אבל לא גיחכתי, וינסנט המשיך לשתוק.
"לא תוכל להמשיך לברוח"
"אני יודע, מיכאל, אני מוכן למות, אני לא פוחד"
"המילים האלו חסרות משמעות, יגאל, מה אתה יודע על מוות, מה אני
יודע על פחד" מיכאל התרומם.
"אני לא הולך" אמרתי את המילים בשקט, באיטיות, כאילו שיקרתי.

מיכאל שתק, הרמתי אליו את מבטי, האיש העצוב והציני בחליפה
השחורה כבר הלך משם, העיניים העייפות היו עתה רק עיגולים
כחולים ריקים. נרתעתי לאחור, המעקה הנמוך נלחץ אל גבי.
"לא ביקשנו שתלך" וינסנט התקרב אלי, קולו נשמע מתכתי וסדוק,
העברית שלו הייתה מושלמת, חסרת מבטא.
"מישהו רוצה לדבר אתך" הוא הוסיף, פתח את התיק השחור, הוציא
ממנו טלפון סלולרי קטן, והושיט לי אותו
לקחתי את הטלפון, הוא צלצל, עניתי.
זיהיתי את הקול מיד, רחוק, קרוב, קר, לבן, חסר רחמים, כואב.
הקול לא הגיע מהטלפון, הוא עלה מהאדים שבכוס התה שלי, מהגלים
שבאגם, מההרים סביבי, מהאורות הרחוקים, מפניהם המתרחקות של
מיכאל ווינסנט, מגרוני, צעקתי.
הכל נעלם פתאום, האגם, הסירות, שני המלאכים.
עמדתי בתל אביב, במרכז רחוב אלנבי, ידי רעדו, הכנסתי אותן
למעיל הגשם שלי, המתכת הקרה של האקדח צרבה אותן, ידעתי את אשר
עלי לומר, ידעתי את אשר עלי לעשות