לאחרונה ניצן היתה מאוד עצובה והיא לא היתה בכלל בדרך למצוא
פתרון לבעיות שלה. היא הרגישה חסרת אונים ושום דבר לא עזר לה.
היא התחילה להידרדר בלימודים והיא מסתגרת בחדרה שומעת מוזיקה
כל היום וכותבת, פשוט כותבת, מחברת אחרי מחברת, אם היא לא
כותבת היא ישנה, היא לא אוכלת והיא נראית יום אחרי יום יותר
ויותר תשושה, חלשה ומוזנחת. ההורים שלה התחילו לדאוג ושלחו
אותה לפסיכולוג, ואולי זה מה שיחזיר את ניצן למה שהיתה.
הפסיכולוג דיבר איתה וקבע שאלה רק מצבירוח שקורים בעקבות
שינויים בהורמונים של גיל ההתבגרות, וההורים שלה הניחו שהוא
צודק. הם לא ידעו כמה שהוא טעה..

עברו חודשים וניצן פשוט נראית רע, היא לא מטפחת את עצמה ושום
דבר לא עוזר לשפר לה את המצברוח. היא כל היום בחדר שלה ואמא
שלה מביאה לה אוכל לחדר אבל היא בקושי אוכלת אותו.
אחר צהריים אחד כשניצן ישנה אמא שלה סידרה לה את החדר קצת,
מהבלגן שהיה בו ומצאה מחברת אחת, את המחברת האחרונה של ניצן
ובה כתוב על כמה שרע לניצן והיא כותבת במחברת לפרטי פרטים את
ההתאבדות שהיא מתכננת לבצע, כולל מקום, תאריך ושעה והיא רואה
שניצן מתכננת להתאבד באותו יום של היום הולדת שלה שחל בעוד
שבוע ואמא שלה מאוד דואגת כבר.
שבוע עבר ותאריך היום הולדת של ניצן הגיע, "היום יום הולדת!
היום יום הולדת! היום יום הולדת לניצן!" ככה העירו אותה,
ההורים שלה ואחותה הקטנה. אך היום הזה לא היה שונה משאר הימים
של ניצן, הסתגרות בחדר ושמיעת מוזיקה בפול ווליום. כשאמא שלה
דפקה על הדלת להביא לה ארוחת צהריים לא היתה תשובה, אז אמא שלה
נכנסה לחדר לראות שהחלון פתוח וניצן איננה בחדר.
אמא שלה נזכרה במחברת וראתה שאכן ניצן כתבה שבסביבות הצהריים
היא תלך לגשר.
אמא של ניצן הזעיקה את אביה ושניהם נסעו במהירות לגשר שהיה
מוזכר במחברת ושם ראו את ניצן עומדת ובוכה, פשוט בוכה.
הם ניסו לשכנע אותה לחזור למדרכה ובנתיים אבא שלה התקשר למשטרה
שיגיעו.
רבע שעה ההורים שלה והמשטרה, ובנתיים קהל הצופים שהגיע לראות
על מה המהומה, כולם ניסו לשכנע אותה לא לקפוץ וכמה שהחיים
טובים. ניצן אמרה לאמא שלה להתקרב, ולחשה לה באוזן "תודה על
הכל, אני תמיד אוהב אותך".

וקפצה.

כמה חודשים אחרי ההתאבדות אמא שלה החליטה שהגיע הזמן לנסות
להתאושש מאובדן הבת הבכורה שלה והתחילה לסדר את החדר של ניצן,
למיין דברים, בזמן הסידור היא מצאה מאחורי הארון את המחברות
שבהן ניצן כתבה בזמני הדיכאון שלה.. ואמא שלה התחילה לקרוא:
"יום שישי - ארוחת ערב, לאבא של אורחים מחו"ל ושמתי לב שאחד
מהם מסתכל עליי בצורה מוזרה, כנראה אני מדמיינת.."
"יום שבת - מה עשיתי!? מה עשיתי שזה מגיע לי?? אם אני אגיד
משהו לאמא היא תאשים אותי שאני מדברת שטויות, כי הרי העולם הזה
כ"כ טוב שאין מצב שמישהו יאנוס את הבת שלה, ואם כן אז זה בטח
באשמתי, לא הייתי צריכה ללבוש את השמלה ההיא, אולי זה בצורה
שדיברתי איתו.. זה אשמתי שאני מנומסת?!"
"יום ראשון - אני כ"כ מפחדת! בבית הספר שמו לב שאני קצת
מרוחקת אבל איך אני אגיד להם? הם בטח לא יאמינו לי ויגידו שאני
רוצה תשומת לב.. אני מפחדת ללכת ברחוב, אני חולמת - ובחלום שלי
אני רואה את הפנים שלו, אני במיטה והוא בא ומפשיט אותי, ואז
אני מתעוררת מסיוט ולא רוצה לחזור לישון!"