עכשיו אני יושב על כסא הנדנדה
ומנסה להזכר איך הייתי פעם.
פותח אלבום תמונות ישן, אבל הוא ריק-
למה לא אהבתי להצטלם כשהייתי קטן?
למה לא ידעתי לנצור את אותם הרגעים שחלפו ולא יחזרו עוד?
למה לא ניצלתי כל רגע דל, כל זמן פנוי שהיה לי?

אף פעם לא אשכח את דברי אבי שאמר: תחיה כל רגע ורגע
כי כל רגע אינו דומה למשנהו
וכל רגע שעבר, הרי עבר כבר.
ולא תוכל לחזור אחורה אל העבר, גם לא בזכרונך.
ואני חושב: שהרי אם לא חייתי כל רגע, אז מה לעזאזל אפשר
לזכור?

ומה באמת אני זוכר היום?
רק את אותו משפט שאבי אמר לי.
ואני מנסה להזכר בדברים אחרים, אבל אני לא יכול
שהרי את עצתו של אבי לא קיבלתי.