[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתי דדון
/
מה הבעיה שלך ?

אם הייתי יכול להתעורר בבוקר ופשוט לגלות שהפכתי לחיפושית או
לזבוב או לסתם מקק כמו איזו דמות מתוך ספר של קפקא, זה היה
נפלא. הבעיה היא שאצלי, הדבר מתגלה רק יותר מאוחר, ברגע שאני
יוצא לרחוב ומתחיל לפגוש באנשים. עד אז, שום דבר. אני קם כל
בוקר, מסתכל במראה, חש את גופי, מריח את עורי והכל נראה לי
נורמלי. אך מספיקה לי דקה בודדה ברחוב, אפילו אם אין הוא הומה
במיוחד בכדי להבין שככל הנראה, בכל זאת לא הכל נורמלי.
העיוותים המובלטים על פניהם של האנשים מן הרגע שהם מבחינים בי
ועד שאני עובר אל מחוץ לשדה הראיה שלהם מעוררים בי בכל יום
תמיהה מחודשת. איש כמובן מעולם לא העז לומר לי מה מקור הבעיה,
וכיון שאין לי אדם אשר אוכל להחשיבו כקרוב אלי או לקרוא לו
חבר, יתכן שגם לעולם לא אדע את התשובה.
אחת השאלות הראשונות שנהגתי לשאול את עצמי הייתה מה הדבר
שמרתיע אותם ממני ? מדוע לי הכל נראה בסדר, נורמלי, ולהם לא ?
האף הארוך ? האוזניים - אולי הן בולטות מדי ? העיניים ?
אמנם זו לא שאלה אחת, אלא הרבה שאלות, וגם לאחר מאמץ מחשבתי
ממושך מאד, אף אחת מן השאלות הללו לא הובילה לפתרון התעלומה
המסתורית של חיי הגלמודים.
גם כשניסיתי לטייל לי ברחוב בגב זקוף ובגאווה גדולה (כי פעם
קראתי באיזה ספר, שכל מה שחשוב זה הגישה והביטחון העצמי שהאדם
מקרין), הבנתי שככל הנראה הבעיה אינה נעוצה בכל מה שקשור למראה
שלי או למה שאני מקרין. לא, לא כאן הבעיה.
שמעון הוא הקליינט הכי קבוע שלי. אין יום שהוא לא בא למלא טוטו
או לוטו או לגרד איזה משהו ולנסות את מזלו להפוך למיליונר. מזה
15 שנה ששמעון בא לדוכן שלי, שעומד בדיוק לפני הכניסה לתחנה
המרכזית הישנה, כל בוקר, בשעה שמונה ורבע בדיוק בדרך למוסך שבו
הוא עובד. אם נעשה חשבון פשוט של עשרה שקלים ליום, נגיע לסכום
השקעה של מעל לחמישים אלף שקל בזמן המצטבר, ומיותר להסביר שכל
זה ללא כל רוח שמעולם עלה על חמישים שקלים. כלומר - שמעון הוא
אדם פשוט, שמאמין בגורל, ויותר מזה, מאמין שגורלו שלו הוא שיום
אחד הוא יזכה בלוטו ויהיה מולטימיליונר. בינתיים הוא נשאר
טכנאי משנה לענייני קרבורטורים במוסך דני.


שמעון הוא אדם די מכוער, ובהתחשב בעובדה שהוא מחליף איתי יותר
מן השלוש מלים הנחוצות לו בכדי למלא את טפסי הלוטו ניתן להסיק
שאין לו חברים רבים מדי.
אבל לשמעון יש אישה ולשמעון יש ילדים, ולשמעון יש ולי אין. אז
איך מסבירים את זה ?
לפני שבועיים, ביום חמישי שבר שמעון את שיא חיי ושאל אותי אם
יש לי תוכניות לערב שבת. עניתי כאילו לאחר מחשבה שאני דווקא
פנוי בערב שבת הזה, והוזמנתי לארוחת ערב עם משפחתו.

את הדלת פתח לי איזה דבר ששמעון קרא לו : "כפרה" . ייצור קטן
קומה ושפוף בעל פנים אדומות ועיניים רחוקות ומוסתרות כבר בגיל
רך שכזה מאחורי עדשות-ענק. היצור הקטן לא הוציא הגה מפיו, ולא
הרים אלי את מבטו ורק הראה לי את הדרך לסלון כמו שמשרת טוב
צריך לעשות.
בסלון חיכה לי שמעון עם נעלי-בית כשרגליו על השולחן ואצבעותיו
מטיילות בתוך מכנסיו.
ברקע קולות הטלוויזיה הדולקת ומוזיקת פסטיגל מאחד מחדרי
הילדים. העיצוב של הסלון משרה בי תחושת דיכאון עמוקה, חוסר טעם
שמתמזג עם חוסר יכולת - פשוט עצוב.
הספות החומות לשעבר כוסו במין סט של סדינים פרחוניים בגוונים
ירוק, צהוב, אדום וכחול. על הקירות נתלו דיוקנים של כל בני
המשפחה (למען יראו ויראו) שצוירו ככל הנראה על-ידי אמן
ריאליסטי במיוחד שלא פחד מן המציאות. בנוסף עמד שם איזה שעון
קיר קטן שעשה רעש של שעון קוקייה רחב-ממדים. מצאתי גם ספר אחד
על המדפים שהיו מעוטרים בדגמים של קרבורטורים שונים מסודרים
כולם לפי הגודל בצורה מדאיגה, "זן ואמנות אחזקת האופנוע".
החלונות עוטרו בוילונות כתומים עם צלליות של דקלים וקישוטים
מוזהבים המסמנים כנראה איזו שקיעה מרהיבה באיזה חוף אקזוטי.
הכל היה מושלם.
רגע קט ניתן לי לעמוד כך ולהתפעל מיופי המקום לפני שבאה אישתו
של שמעון וצעקה לתוך אוזני כאילו הייתי חרש, איזה יופי שבאתי
וכמה שמעון לא מפסיק לדבר עלי, וכן כמובן - רק דברים טובים.
שיהיה בריא.


המצב השתנה משהו כשעברנו לשולחן. אז הופיעו עוד שני זאטוטים,
מודלים די מוצלחים של הילד שפתח לי את הדלת, רק במידות קטנות
יותר, וגם לאחד מהם עדיין לא ניתנה הזכות להרכיב משקפיים כמו
לשני אחיו הגדולים ועדיין היה ניתן לצפות בצלילות בעיניו
העגולות והקרבורטיות, לולא היה מסתכל על הרצפה כל הזמן כמו שני
אחיו האחרים. התחלתי לחוש שלא בנוח ושאלתי את הילד האמצעי מדוע
הוא מסתכל על הרצפה כל הזמן, שמא הוא איבד משהו ? אך הילד טען
שלא איבד כלום, ואחיו  הקטן מיהר להסביר כי "אבא אמר שלא נסתכל
בפנים שלך, שלא נבהל".
דממה מוחלטת נפלה על השולחן, ועכשיו כולם הסתכלו על הרצפה,
כולם חיפשו משהו שכלל לא איבדו.
שברתי את השקט כשאמרתי לשמעון שאין לו מה להרגיש נבוך, וכי אני
מבין בהחלט שהוא עושה זאת רק למען טובת ילדיו. שמעון הנהן,
והעלה את מבטו מן הקרקע באיטיות כנראה חושב מה לענות. לא נתתי
לו זמן להמשיך לחשוב ומיד המשכתי, הסקרנות אכלה אותי; מה ? מה
יש בי ? למה אנשים נבעטים, נבהלים, משתנקים בכל פעם שהם רואים
אותי ? תסביר לי שמעון, אני מתחנן בפניך, את התעלומה הזו אתה
מוכרח לעזור לי לפתור! אשתו של שמעון קפצה פתאום, הקובה יתקרר
ואז הוא לא יהיה שווה שום דבר, בבקשה תטעם מהקובה שלי, הוא
נהדר. נכון שמעון ? לקחתי קובה אחד בלי תאבון בזמן ששמעון
מהנהן שוב בראשו ומחזיר את מבטו לקרקע. הארוחה הייתה טעימה.
אולי הארוחה הכי טעימה שאכלתי אי-פעם. אשתו של שמעון, אגב, אין
לי מושג איך קוראים לה, לא הפסיקה להגיש לי אוכל. אחרי הקובה
הילדים בתיאום מופלא, כאילו לאחר תרגולות רבות קמו בבת-אחת
והתפזרו לחדריהם. שמעון המשיך לאכול כשמבטו מקובע לבלטה שמונחת
מתחת לרגליו, ואשתו של שמעון לא פסקה מלצייץ שמות של מאכלים
נהדרים ולהוסיף אותם לצלחתי. בסוף, הייתי כל-כך מלא שכבר יצא
לי החשק לנסות ולדובב את שמעון לגלות לי את סוד מרירות חיי.
ורק הודיתי לשניהם והלכתי בנימוס.



למחרת בבקר הופיע שמעון כשעיניו עדיין לא נותקו מן המדרכה
וביקש להתנצל על תקרית ליל-אמש, אתה יודע איך זה ילדים, לא
רציתי שיעליבו אותך. אתה איש טוב שמעון, אמרתי לו, אתה לא צריך
להתנצל. מה היום ? תביא חיש-גד, חלמתי אתמול עוד פעם את החלום
הזה שאמרתי לך עליו. אמר שמעון תוך כדי שהוא מגרד בכרטיס.
לאט-לאט החלו פניו מתרוממות וידו החלה מגרדת במהירות מתגברת,
הפעם עם הציפורן הגדולה של הזרת. סקרנותי גדלה ונשענתי מעט
החוצה כדי לראות את הכרטיס, ואז נהייתי חיוור.
1000000 ש"ח.
שמעון עמד ללא ניע מביט פעם בכרטיס ופעם בי, מנסה להגיד משהו
ללא הצלחה. בסוף יצא לו בלחש, תביא עוד אחד, מהר. בידיים
רועדות הגשתי לו את הכרטיס השני, בלי להגיד כלום, והוא התחיל
לגרד.
מיליון ש"ח.
עכשיו הוא חייך. הרגשתי שאני מזיע כולי, וחייכתי גם.
אתה רואה את שני הכרטיסים האלה ? אתה רואה אותם ? אתה כבר לא
צריך לדעת מה הבעיה שלך, זה סוף הבעיות שלך ושלי. יאללה סגור
ת'בסטה ובוא לקחת את הכסף !
יצאתי החוצה ושמעון חיבק אותי, הוא התחיל לרקוד ברחוב, ואני,
אני לא הבנתי. לא הבנתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר שזה סוף
הבעיות שלי, מה הוא הולך לחלוק איתי את הכסף ? וכסף יכול לפתור
את הבעיה שלי ? מה הבעיה שלי בכלל ?

חודשיים אחרי-זה כל חיי נראו אחרת. שמעון עזב את מוסך דני,
ואני את דוכן ההימורים. פתחנו בשותפות קזינו ליד בית-לחם, שתי
דקות מירושלים. שמעון הוא המנהל ואני הגזבר. יש לי משרד משלי,
שממנו אני משגיח על כל מה שקורה בקזינו בעזרת מלא מסכים
שמקושרים למצלמות שממוקמות מעל כל שולחן הימורים בקזינו. בנוסף
אני סופר את הכסף, ודואג למשכורות של כל העובדים שלנו. שמעון
קנה לי כמה חליפות ושני זוגות נעליים חדשים. הוא בעצמו, הסתפר,
זרק את כל בגדיו הישנים והולך מעכשיו רק עם החליפות החדשות
שלו, אפילו כשהוא רואה טלוויזיה בבית עם הרגלים על השולחן
ונעלי-הבית הוא לא מוריד אותן. שמעון ומשפחתו היו כל-כך נחמדים
אלי, הם חושבים שכל המזל שנפל עליהם זה בזכותי, שהם עשו לי
מצווה בלילה קודם, ככה אשתו אמרה לי פעם אחת בפלא-פון החדש
ששמעון קנה לי, הוא אמר שזה הכי קטן שיש היום. הוא גם נתן לי
את העבודה הזאת, ועם ההצלחה של המקום  המשכורת שלי הוכפלה בערך
פי עשר ממה שהייתי מרוויח קודם בדוכן.
התנאי היחידי של שמעון היה, שאסור לי לצאת אף-פעם מהמשרד את
תוך הקזינו, וכשאני מגיע אליו, אני חייב להיכנס דרך הכניסה
האחורית. הכל זה לטובת המקום, ועדיף שלא תשאל שאלות, אתה תראה
איך הכל ירוץ יופי. הייתי כל-כך אסיר תודה לשמעון שלא העזתי
להתנגד להצעה שהוא הציע לי, וכמובן שהסכמתי.
חלפו החודשים, והכסף זרם, הכיסים התמלאו עד שכבר לא היה כמעט
יותר מקום. עברתי דירה, עכשיו אני שכן של שמעון ליד הווילה
החדשה שלו בנאות סביוני הכפר. הילדים שלו עדיין לא הסתכלו עלי
בכינון ישיר. עכשיו הייתי עשיר, הייתה לי דירה מדהימה עם
עיצובים איטלקים, השלמתי את כל הכרכים של האנציקלופדיה העברית,
ואפילו היה לי בטוש כזה מסתובב שהופך לג'קוזי. שמעון אמר שאני
כבר לא יכול להתלונן עכשיו. אז לא התלוננתי.
הייתי כל הזמן לבד. למשרד שבו עבדתי לא היה נכנס איש, שמעון
דאג שלא יהיה לי שום מגע עם אף אחד מן העובדים של הקזינו,
ומיותר לומר שאלי הביתה לא הגיע איש. אמנם הוזמנתי כמה פעמים
לביתו של שמעון לארוחות ערב ססגוניות, שבמקום קובה ומג'דרה היו
מגישים עכשיו קרפצ'יו וסלומון מעושן עם עשבי תיבול. אחר-כך
אשתו של שמעון התחילה ללמוד באיזה קורס ל"נובל קויזין", ומאז
כולנו היינו נשארים רעבים אחרי הארוחות, ושמעון ואני היינו
מסתגרים במשרד שלו בבית ומזמינים פיצה שהייתה באה דרך הכניסה
האחורית.
בחיי הקודמים, כך אני קורא לתקופה שעד הקזינו, השלמתי כבר עם
הבדידות שנגזרה עלי. כל שרציתי הוא רק לדעת מה הסיבה שגורמת
לה. היום אני כבר לא עומד בבדידות, וכבר לא אכפת לי


למה אני בודד. רק לגמור עם זה, לגמור עם הגלמודיות הזו, לראות
עיניים, של ילדים של גברים, חברים. של אישה.
מאז הקזינו אני מתענה בצורך החדש הזה לאישה, לליטוף לנשיקה.
מסתכל כל היום בעינוי בכל הנשים המעוטרות בתכשיטים ושמלות ערב
אלגנטיות, מלוות בגברים חסונים, צנומים, גבוהים ונמוכים, דרך
המסכים שהיו במשרד שלי, כבר לא השגחתי באם מישהו מנסה לרמות.
יום אחד, אפילו הצעתי לשמעון שיחליף את המסכים לצבעוני, וכשהוא
שאל אותי בשביל מה, שיקרתי לו ואמרתי לו שזה בשביל להבדיל בין
הקלפים השחורים והאדומים, ובין הקוביות השונות ברולטה.
לילה אחד, כשסיימתי את עבודתי בקזינו, לקחתי את התיק שלי
ויצאתי כמו תמיד דרך היציאה האחורית לכיוון האוטו. פתאום ראיתי
נערה, אחת מהעובדות בקייטרינג, לפי המדים, יושבת שם על איזה עץ
ומעשנת באיטיות ג'וינט. הנערה לא הייתה יפה במיוחד, אבל היה
בפניה מבט עצוב שכזה שגרם לי לבוא ולהתיישב לידה. היא עדיין לא
סובבה את ראשה אפילו, כאילו שלא הבחינה בקיומי המשיכה במלאכת
העישון. לא ידעתי מה לומר לה, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו
היה לבקש ממנה שאחטה מהג'וינט שלה. היא סובבה סוף סוף את ראשה
אלי, ומייד החמיצה את פניה, נראה
לך ? וקמה ללכת.
לא יכולתי לשאת את ההתנשאות הזאת, לא יכולתי לסבול את היחס
הזה, זה לא הגיע לי. נעמדתי מייד, בלי לדעת מה אני הולך לעשות
ורצתי אחריה. כשהגעתי אליה תפסתי אותה בעוצמה בכתפה וסובבתי
אותה אלי, אחזתי בפניה בשתי ידי והפניתי אותם אל פני, מכריח
אותה להסתכל עלי. היא עצמה את עיניה וניסתה לצעוק לי שאעזוב
אותה. הייתי מוכרח לכסות את פיה, וכשהרגשתי את שפתיה נוגעות
בכף ידי, חשתי שאני בוער כולי. גררתי אותה במהירות אל מאחורי
השיחים של החנייה, השכבתי אותה על האדמה וקרעתי מעליה את
בגדיה. נשקתי לה בטירוף על כל גופה, כשהיא החלה לבכות. היצר רק
גבר בי, ותחושת הנקם בה, בכולם, התעצמה מרגע לרגע. הפשלתי את
מכנסי וחדרתי אל תוכה במאמץ, תוך כדי שאני מכסה את פיה. הדמעות
שלה הרטיבו את כל כף ידי. לקחו לי רק שניות ספורות בשביל
לגמור, וברגע שגמרתי שמתי לב שהנערה מחוסרת הכרה שוכבת


עירומה מתחתי. היא לא בכתה יותר, ועיניה העצומות קיררו את
מוחי, והתחלתי לבכות במקומה. קמתי משם והלכתי אל רכבי בחשכה
ונסעתי.
כשהגעתי אל ביתי הבנתי שאין לי סיכוי לשרוד את הייסורים שתקפו
אותי, הסרתי את חגורתי ממכנסי, הידקתי אותה סביב צווארי,
וקשרתי אותה אל צינור המים של הדוד כשאני עומד על הכיסא. ללא
מחשבה שניה הדפתי את הכסא מתחתי וצנחתי מטה. המתנתי למותי
כשפקחתי את עיני וגיליתי שצינור המים לא עמד בעומס ואני כולי
רטוב שוכב עם חגורה סביב צווארי על הרצפה. אז גם שמעתי את רכבי
המשטרה מגיעים, ושתי דקות אחרי-זה הייתי כבר בניידת.

זהו. זה כל הסיפור אדוני החוקר. אתה רואה, אפילו אתה מסתכל על
הרצפה כאילו שאיבדת משהו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוקיי, בוא נעשה
ניסיון. אתה לא
תגיד לי יותר
שאתה אוהב אותי,
ואני לא אקיא לך
יותר על
המכנסיים.



ג'ו, בעלת
מחסומים רגשיים
בהכחשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/03 1:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי דדון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה