אני יודעת שאם אתאמץ ממש, אשמע מהשקט שלי.
הוא קיים, ואם אתאמץ עוד יותר אצליח לחוש אותו. אכריח את עצמי
לדבר לאט, לא לחשוב והכי הכי חשוב- רק לא לעבד נתונים.

מאז שהמעבד שלי עבר שינויים פלסטיים, כל כולו עובד, בדחף מלא.
ושלא תבינו לא נכון, כל רכיב היה במקום, אך שנים שהתלונן, לא
הפסיק לבכות, אז שלחתי אותו לניתוח פלסטי, רק שיסתום, והיום
הוא נראה ממש מושך.  (מושך זבובים, אם תשאלו אותי)

לדבריו, חייו השתנו לגמרי, ואכן כך, לימים היה מקשיב לשקט.
אפילו ניתן היה להבחין במעט תשומת לב שהעניק לו, היום חביבי,
הוא לא רואה אותו ממטר.
למרות כל הפרטים דלעיל , משום מה השקט שלי מאוהב בו, מזה שנים,
מספיק שהמעבד יעבד את החדשה הכי לא מרעישה שבעולם, והשקט שלי
יתאבן למשמעה.
השקט שלי, מעריץ אותו. אחריו באש ובמים, אהבה אמיצה. הוא אף
מנסה להתחקות אחריו, לך תבין...

והמעבד? פשוט לא מתייחס אליו, לעיתים, משתמש בו (רק קצת) ותו
לא. אך אינך יכול לבוא אליו בטענות, הרי גם לו יש צרכים.

תשאלו מאין מגיע כל הכח הזה? לעבד נתונים בקצב מטורף, לקפוץ
מנתון לנתון לעבד ולעבד.
הוא מגיע מהכאב, הוא חייב להגיע מאיזשהו כאב, שקט כבר לא מספיק
לו, אז הוא צריך כאב. אם אחד נגמר חייבים להמציא אחד חדש, ולא
לעזוב עד שיטען טעינה מלאה רק אז יוכל לעבוד.
לעיתים הוא אפילו סוחב על ריק  עד שאני טוענת אותו מחדש.
וכמובן, עובדה מצערת זו הופכת אותו ליותר ויותר מושך בעיניי
שקט.

גרממ גרמממ הוא מניע בבוקר, משוויץ  ונעלם בהמולת היום, נבלע
בקולות ההמון המעובד שכמותו.
מגיע בערב, והשקט שלי, המאוהב, נרעש למשמע המעבד
שוכח כמה לא היה לו כח להיות הוא בלעדיו, כמה שמנוון היה,
וללא ספקות והרהורים הוא לוקח את המעבד לרחבת הריקודים
ואתו הוא רוקד בחושניות למשהו שנשמע כמו צלילים.
מאוהב.
ואני,
לא מצליחה להבין,
מה  הוא מוצא בכאילו מוזיקה הזאת,
אין בה כלום.