סוף הלילה שהתחיל בכמיהה לראות את הפנים של מישהו מיוחד.
היא ראתה פנים אחרות , מוכרות, אנושיות, והוא נראה כל כך
אחרת.
היא לא תעז לעולם לבקש את ידו.
הצורה של הנפש שלו,
שעוד לא נגלתה אליה, וספק אם תתגלה,
אותה היא מדמיינת כמרטיטה כמעט מושלמת.
היא אוהבת את המוסיקה שהוא יוצר בעיניים שלו.
היא התגעגעה להרגשה הזו,
אותה הרגשה שהשתדלה לגרש מגופש,
שהשתדלה לגרש מליבה בעבר.
היום היא יודעת כי היא זוכרת,
שמיסתורין חייב לגבור על אמת.
חייב לגבור על ידיעה ברורה של המתרחש בה.
כי זה יותר קל.
היא לוחשת ומבקשת ממנו, מבלי שישמע ,
שיגע לה בשפתיים.
שיגע.
שיקרא מילים שקופות. הוא לא מקשיב.
סוף הלילה הזה שהתחיל בכמיהה לראות אותו,
הוא סוף מענג עד כאב.
כי היא יודעת שהוא לא נגמר.